היא והוא

פרק 12 - הוא

אני הולך על החול החם בחוף הים. באופן מסוים אני מזוכיסט, כיוון שאני בוחר ללכת יחף על אף שרגליי צועקות לי להפסיק. הגלים מתנפצים, הקול המוכר של הים מתנגן באוזניי, ואני תוהה. אני תוהה איך המחזה השגרתי, הרפטטיבי והמשעמם הזה יכול לסקרן אנשים בצורה כל כך עצומה. אנשים פתטים. הם חושבים שזו אומנות, אבל יצירות הטבע הן לא אומנות, אלא פשוט... מחזה שגרתי. בשלב מסוים, כשעיניך פוגשות באותו מחזה באופן רב פעמי, אתה ממצה את העניין. אבל זו הבעיה עם שאר האנשים בעולם. הם חושבים שהסקרנות המזויפת, ההתפלאות המתוקה והבלתי מובנת וההתעניינות הלא מוצדקת – כל זה, הופך אותם למיוחדים. אבל זה לא נכון. זה לא נכון והלוואי שהם היו מודעים לכך.

אני שונא את הים.

אני שונא את הים, זואי, אבל את אוהבת אותו. ואת אחרת. את שונה משאר האנשים. את אוהבת אותו כי הוא מרדים אותך, משכיח ממך את כל הצרות. את לא מזייפת. את לא מספרת את זה לשאר האנשים, כדי שיראו את הייחודיות שבך. כל הדברים הללו לא משנים לך. את פועלת לפי הרצונות שלך, ומי שמבחין בזה, זוכה. ואני מבחין בזה, זואי. אני מבחין בך. אני רואה דרכך.

בזכות זואי, מצאתי את התחביב החדש שלי; אני אוהב לעקוב אחריה. אבל לא בצורה קריפית, קרימינלית. בסופו של דבר אני מתוודה, מודיע לה על נוכחותי במקום הימצאותה, כפי שעשיתי באותו יום באוניברסיטה. כמעט נתפסתי באותו יום ארור. זואי הייתה חשדנית. למזלי, אלוהים איתי והזיכרון של זואי לא איתה. לכן היא לא ידעה שהיא לא באמת סיפרה לי איפה היא לומדת. אני גיליתי את זה לבדי, בזכות הרשתות החברתיות.

עכשיו היא שוכבת על מגבת קטנה בחוף. היא טהורה. היא לבושה בשמלה קיצית קצרה, ובאופן מעורר השראה, לא נכנעת לביקיני על חוף הים. היא שונה. גבה החשוף נצרב תחת אור השמש ואני שונא לראות את זה, כי היא לא מהבחורות שיכולות להשתזף והיא צריכה להיות מודעת לסכנות שבשמש.

הבהייה הממושכת שלי נקטעת על ידי בחורה שנוקשת על גבי. אני בקושי מבחין בה, אבל כשאני מקדיש לה תשומת לב מלאה, אני שם לב שמדובר בעצם בנערה. היא אוחזת בין אצבעותיה בסיגריה. היא לבושה בבגד ים עליון ובג׳ינס קטן, וכל הבטן שלה מתפרצת החוצה, מסרבת להיות כלואה בחלל הקטן שהנערה הקציבה לה.

"אתה יכול לעזור לי?" היא כמעט מיללת. זה מחזה מעורר רחמים והיא הסיבה לכך שאסור לצרוך סיגריות; מספיק רק לשמוע את קולה הצרוד כדי להרתע מהדבר המסרטן הזה.

"במה?" אני יורה לעברה בחוסר סבלנות. הייתי מגדיר את עצמי בן אדם נחמד, אבל לא כשזה נוגע לאנשים פתטים ומסכנים.

"אני צריכה כסף." היא נצמדת אליי, ועכשיו כל הבטן שלה נוגעת במותן שלי. היא מזיעה. היא מסריחה מאלכוהול ומסיגריות או שבכלל מדובר בסמים וכשהיא נוגעת בי אני מפחד להדבק; אני לא יודע ממה, אבל אני מפחד.