היא והוא

פרק 27 - היא

אין לשיר קשר לפרק אבל תאזינו לו, אני ממליצה בחום!

——-

חמש דקות ועשרים ושלוש שעות לפני שהתקשרתי אל טד, הייתי בדירתה של קלואי. שתינו שכבנו על מיטתה, מכורבלות וצופות ביחד בפרק של שקרניות קטנות. צרם לי לצפות בתכנית עם מישהו שלא היה טד, אבל הייתי צריכה לעבור הלאה. זה היה יום רגיל – חזרנו מותשות ממבחן, ואז התפרקנו על מיטתה. אלא שאז חשתי ברע. בדיוק בנקודה הזו שבה שכבנו על מיטתה, כאב חד פילח את בטני והזכיר לי את כאבי הוסת שלי. ואז נזכרתי.

"קלואי?" היססתי.

"מה?" היא השיבה בטון עייף לאחר כמה שניות.

"אם הוסת החודשית שלי מאחרת כבר בשבועיים, אני צריכה להתחיל לדאוג?"

קלואי צחקה. "פעם הוסת שלי איחרה בחודש שלם, בסדר? אל תהיי דרמטית."

"כן, אבל זה קרה כשהיית בתולה?" שאלתי.

היא התרוממה במהירות. "את וטד משתמשים באמצעי הגנה?"

"היו כמה פעמים שדילגנו על זה, אבל אלו היו תאריכים ש –" לפני שהספקתי להשלים את המשפט, קלואי אחזה בידי. היא משכה אותי אל מחוץ למיטה, נעלה נעליים והצהירה – "יורדים לבית מרקחת עכשיו". הלב שלי פעם בחוזקה. הרגשתי כאילו אני עלולה להתעלף. לא הייתי מוכנה להריון. לא הייתי מוכנה לתינוק. לא עכשיו. הייתי לחוצה, אבל ניסיתי להדחיק את העניין כל הדרך עד לבית המרקחת. גם לאחר שקלואי רכשה את בדיקת ההריון, מילאתי את עצמי בתירוצים. זה הרי לא יכול להיות. מה הסיכויים? יש נשים שלא מצליחות להכנס להריון לאחר נסיונות של שנים. לא השתמשתי באמצעי מניעה בסך הכל פעמיים, וזה קרה בימים שסיכויי ההיריון בהם היו נמוכים. למה שאכנס להריון? שום סיכוי, נכון?

עשיתי את הבדיקה בביתה של קלואי. את הרגע הזה אני לא אשכח; את הישיבה ברגליים רועדות, את הבהייה הממושכת במרצפות השירותים. את הצבע הצהוב של חדר השירותים אני זוכרת במיוחד, כיוון שהוא מילא את חדר השירותים הקטן והחנוק. אני זוכרת את הזיעה שנטפה ממצחי. אני זוכרת את הדקות הספורות בהן חיכיתי לתשובה שלילית על האסלה.

אני זוכרת, במיוחד, את הרגע שבו קיבלתי תשובה חיובית. התפרקתי. התיישבתי על הרצפה הקרה. לא הצלחתי אפילו לבכות, או לפרוק את התחושה שדחקה בתוך גופי. כמו אגרופים. ישבתי ובהיתי בתקרה שמעליי במבט חלול.

אני זוכרת את הצעקות מחוץ לחדר השירותים, שהיה כה חנוק עבורי באותו רגע. "נו, זואי! נו? מה התשובה?" קלואי צעקה מבחוץ. כשלא השבתי, היא החלה לדפוק על הדלת פעם אחר פעם, ללא הפסקה. אני מסוגלת לשמוע את הדפיקות הללו עוד במוחי. אני זוכרת את המשפט שהתנגן בראשי כמו מנטרה; אני בת עשרים. זה לא הוגן. אני בת עשרים. זה לא הוגן. אני זוכרת את הדלת שנפתחה ופגעה בקיר, ואז את קלואי עומדת בפתח במבט מבולבל. היא לא ציפתה לתשובה חיובית, כמוני. היא התיישבה לצדי ועטפה אותי בזרועותיה, ואז הניחה עליי את ראשה והעבירה יד על רגלי הרועדת.