היא והוא

פרק 2 - הוא

הערת הכותבת:
היוש!
אז הפרק הזה כתוב מנקודת מבט אחרת; נקודת המבט של טד. חשוב שתשימו לב לכותרות, כי בכל פעם שכתוב "היא" הפרק יסופר מנקודת המבט של זואי, ובכל פעם שיהיה כתוב "הוא" הפרק יסופר מנקודת המבט של טד.
ולסיכום, מקווה שתהנו מהפרק!

—-

על הזין שלי.

סיארה נפרדת ממני וכל מה שאני מצליח לחשוב עליו זה הבטן המקרקרת שלי. אני גווע.

היא צועקת. אני אומר לה שאני שונא כשהיא צועקת, ונמאס לי כבר להגיד את זה, כי בשלב הזה נראה שהיא אף פעם לא תבין. היא אומרת שהיא יודעת שזה מפריע לי, אבל כרגע לא אכפת לה, והיא לא מבינה שזה אפילו לא העניין. העניין הוא שאני לא בדיוק אוהב אותה, ובגלל זה, אולי, לא משנה מה היא תעשה – זה כבר לא יהיה טוב בשבילי.

היא תוקפת אותי. אני לא טוב במתקפות. אני נלחם בין הדרישה להיות ג׳נטלמן לבין הרצון לתת לה סטירה. אבל אני לא אעשה את זה. כי אני ג׳נטלמן.

הפעם היא טוענת שאני אדיש. שנינו יודעים למה אני אדיש, אבל היא בחיים לא תהיה מוכנה להודות בזה. סיארה השתנתה מאז שהתנשקנו בפעם הראשונה, והשינוי שלה גרם לשינוי ביחס שלי כלפיה. האשמה היא שלה, ושמישהו יהרוג אותי אם היא לא מודעת לכך בעצמה. הגאווה שלה שמנה יותר ממה שאפשר לדמיין, ולכן היא לא תודה בזה. אז היא בוחרת להפרד ממני. לא באמת אכפת לי. זו האמת. אני חושב על הפיצרייה אליה אני עומד ללכת לאחר שאצא מהדירה הנקייה והמסודרת והנשית והמטופשת של סיארה. זה כל מה שנמצא במחשבות שלי, ולכן כשהיא צורחת עליי לעוף לה מהדירה, אני נשאר במקומי. רק כשהיא מתחילה לבכות המוח שלי מעכל את הדרישה שלה. בשלב הזה, אני יודע שהשכנים חושבים שאני מתעלל בה. תמיד האשמה תיפול על הגבר. אני יודע את זה. אני לא ילד. כמובן שלא יחשבו שהאישה המשוגעת הזו היא הנבל בסיפור. אני הנבל. בסדר.

"אל תבכי." אני אומר כי החלק הרגיש והדפוק שבי לא מסוגל לראות בחורה בוכה, גם אם מדובר בסיארה. "אני אלך, אבל אל תבכי." אני יודע שאני נשמע כמו אפס גמור, אבל זה בסדר. הפעם אני אתן לסיארה את התענוג לספר לחברות הקטנות והמטופשות שלה כמה לוזר יצאתי כשהיא נפרדה ממני. זה יהיה סיפור ענק מהחיים. היא תספר אותו לכל מי שהיא רק תראה.

היא צורחת עליי ללכת שוב, ואף פעם לא ראיתי את הפרצוף שלה בצורה כל כך מכוערת. אני מציית לדבריה כמו חבר טוב, או בעצם, חבר-לשעבר טוב, ומתחיל לצעוד אל מחוץ לבניין. אין לי בדיוק תכניות אבל אני יודע שאסור לי לחזור לדירה שלי, כי השותף שלי מזיין שם איזו בחורה וגם אם היו משלמים לי לא הייתי נכנס לדירה הזו עד שעתיים לאחר היציאה של הבחורה ממנה. אני מגיע לפיצרייה הראשונה שאני רואה וזה פיצה הארט. אני שונא את פיצה הארט אבל אני כל כך רעב שאני אכבד אותם בנוכחותי ואוכל מהפיצה המסריחה שלהם. הם צריכים לציין את היום הזה ולתלות את החרא הזה על הקירות, כי אני באמת הלקוח היחידי שנכנס לסניף ומזמין פיצה וכל העובדים נראים כל כך מופתעים ואני נשבע שהמנהל עוד רגע השתחווה לי.