היא והוא

פרק 10 - הוא

אני שועט בדרכים ואני בטוח שבשלב הזה אפילו המצח שלי מזיע. אני מאחר והכל בגלל השותף הדפוק שלי. אני חייב לעוף מהדירה הזו אם הוא הולך לחרבן את החיים שלי בכל פעם מחדש והכל בגלל חליפה מזוינת. "חליפה כחולה או חליפה אדומה?" הוא התעקש שאענה לו כי הוא מאחר. הוא מאחר. עכשיו אני מאחר ומה עשינו בזה בכלל?

במשך חצי שעה שלמה ישבנו כדי לבחור לו חליפה. הוא אמר שהוא חייב להראות טוב כי הוא הולך לחתונה של אחות של ההיא שהוא יוצא איתה, אלוהים יודע איך קוראים לה, אותי אישית זה לא מעניין, וזה חשוב לו, כי הפעם זה רציני. בחרתי באדומה. הוא היה נראה בה כמו קונדום מזוין.

אני כמעט קרוב ואני שונא את העובדה שאת הזר של זואי לא הכנתי בעצמי. העובדת החדשה הכינה ואני בטוח שהיא הצליחה להרוס את הזר איכשהו למרות שהבהרתי בפניה חמישים פעמים; שושן צחור. ורד אדום. שושן צחור. ורד אדום. הכל צריך להיות מושלם אבל עכשיו כלום לא יהיה מושלם כי זואי אמורה להיות בחנות בעוד חמש דקות והיא מהמקדימות. אני עושה טעות אחר טעות במערכת היחסים הזו ואיך, לעזאזל, אמרתי לה שאני אוהב אותה? עכשיו אני הקריפ הזה וזה הניסיון האחרון שלי איתה ואני הולך לחרבן הכל כי אני מאחר. אני מאחר ולא אני הכנתי את הזר והכל גרוע. הכל פשוט גרוע.

התכוונתי להוציא קולקציית זרים ולקרוא להם על שמה – "הזר של זואי", אבל אני לא אעשה את זה, לא עכשיו לפחות, כי אני צריך ללמוד לשמור על איפוק עם זואי. אסור שהיא תבהל ממני פעם נוספת. אני הולך על חבל דק הפעם ואני צריך לשמור על ריחוק, איפוק, אדישות. מה שקנה את סיארה עלול לקנות את זואי ואולי כל הבנות הן אותו הדבר. חשבתי שאני מבין בבנות אבל כנראה שלא. כנראה שלא. אני לחוץ ואני מגיע לחנות והנערה שם אבל זואי לא ופאק, פאק, אני בסדר. הכל בסדר.

"טוב שהגעת. בדיוק סיימתי." הנערה אומרת והיא צודקת. טוב שהגעתי. היא הולכת למחסן ומוציאה את הזר והוא נראה טוב. היא עשתה עבודה טובה וזו כנראה הפעם היחידה שארגיש שאני יכול לסמוך עליה. אני רוצה לחבק אותה אבל אני לא יכול להסתכן בהטרדה מינית. לא עכשיו. לא אף פעם.

"וואו." אני אומר. "כל הכבוד, ליזי."

"באמת?" היא מחייכת ועכשיו אני יודע; הפרגון שלי הוא הפרגון היחידי שהיא קיבלה במשך כל החודש הזה. זה מעורר רחמים ועכשיו אני באמת רוצה לחבק אותה אבל אני אצ'פר אותה בדרך אחרת.

"כן. באמת. את תקבלי בונוס החודש." אני מבטיח לה והיא מוחאת כפיים.

"תודה טד! נחמד מצדך."

אני משחרר אותה וכשהיא מגיעה לדלת היא טופחת לי על השכם ומודה לי פעם נוספת. זה בטח היום הכי טוב שלה. אני מרוצה אבל אני מודאג כי זואי מאחרת והיא אמורה להיות מהמקדימות. עברו כבר עשר דקות והיא לא מגיעה. הרגל שלי רועדת. התלבשתי יפה לכבוד זואי ואסור לה להבריז לי. אסור לה להתחרט. בדיוק כשאני מתכוון לחטוף התקף עצבים על הקופה מגיע צלצול מהפעמון. אני צועק "סגור!" אבל אז אני שומע צחוק קטן וזה הצחוק של זואי. מרוב שהייתי עסוק בזואי שכחתי שזואי אמורה להגיע הנה, לחנות, ואני מרים את הראש ומבטינו מצטלבים ואז...