הפיה והדרקון

יום רגיל

הלכתי למקום הסודי שלי, כהרגלי אחרי הבית ספר עם הארוחת צהריים ותכננתי לקרוא שם את 'הארי פוטר ואבן החכמים' בפעם הראשונה. עכשיו סוף חודש ספטמבר, ועדיין הייתי בראש של חופש-עכשיו התחלתי את החטיבה. הגעתי למערה שלי, שהבאתי לה מזמן שטיח אדום שכיסה את כולה והתיישבתי על האבן הקבועה שלי שגם עליה היה שטיח קטן. הסתכלתי באהבה על יד של ילד קטן שהייתה מצויירת שם על הקיר מולי- ניחשתי בגללה שאני הראשונה שמבלה במערה הזאת מאז...המון זמן. לכן קראתי למערה 'היד הסודית'. רק ההורים שלי ידעו עליה והחברה הכי טובה שלי, וככה היה לי מקום מסודר. התחלתי לקרוא, חושבת על החודש הראשון שלי בבית ספר על יסודי. זה די נחמד וכיף, לפחות בינתיים. ממש לא ציפיתי לעלות לתיכון ולבגרויות שיהיו. בעודי קוראת את העמוד הראשון שמעתי רעש מוזר מקדימה והרמתי את הראש במטושטש. מיד אחרי זה קפאתי כשראיתי את היד זוהרת. זה היה כאילו שהילה זהובה הקיפה אותה. ואז צעקתי בבהלה ונעמדתי על האבן כשאני מחבקת את הספר כשהיד התחילה להסתובב. היא הסתובבה כמו ידית סביב עצמה עד שהיא פתחה דלת שמאחוריה היה גם שטיח, שעד כמה שראיתי בחושך שהיה שם היה בצבע אדום גם. התנשמתי כמה דקות על האבן שלי ואז חזרתי לשבת רועדת כולי ובהיתי בפתח שנוצר כאילו שנפל מהירח. ואז החלטתי להיכנס לשם. לקחתי את התיק שלי, הכנסתי אליו את הספר עם סימניה בעמוד שהפסקתי לקרוא, הוצאתי פנס, סגרתי את התיק, תליתי אותו על הגב ואחרי רעידה נוספת נכנסתי לפתח. הוא נסגר ברעש חורק איך שנכנסתי וקפאתי במקום, אבל הדלקתי מיד את הפנס בידיים רועדות מאוד. נצמדתי לקיר הימני כשהפנס מוביל אותי, והייתי מוכנה לברוח בהתראה של מאית שנייה אם יקרה משהו. בסוף הגעתי לפתח גדול יותר מזה שנכנסתי, אבל הוא היה חשוך כולו. לא מפתיע, בעצם, בהתחשב בזה שהלכתי במנהרה חשוכה. כיוונתי את הפנס לתקרה ונדהמתי- מאות ידיים היו מצויירות שם, בכל הגילאים בצבע שבאופן מחריד היה אדום. פחדתי לחשוב מה הצבע הזה יכול להיות, אז הסטתי את המבט במהירות וראיתי שהשטיח האדום ממשיך. לא ציפיתי שעד שאגשים חלום של מאות אנשים(ללכת בשטיח אדום) זה יהיה במקום כזה. הסתכלתי בפליאה מפוחדת עד אימה על המערה. מישהו יודע על המקום הזה? 'לא,' חשבתי לעצמי. 'זה היה נעול. אכשהו גרמתי לזה להיפתח'. וגם, הציורים נראו בני אלף שנה לפחות. היו שם גם ציורים של ציד חיות וכל מיני יצורים מפחידים אחרים מהאגדות. הסתכלתי עליהם וראיתי שכל ציור כזה הוא בעצם סיפור של מישהו הורג משהו. ברגע הזה החלטתי לברוח מהמערה חזרה למערה שלי, ורצתי מבוהלת שוב במנהרה עם הפנס.