הפיה והדרקון

תקווה (נק' מבט: אסנת)

הייתה שתיקה מתוחה. ואז הסתכלתי שוב לשמיים בהרהור, משחקת עם הטבעת החדשה שלי בלי משים תוך כדי. אביגייל הבחינה בה. "מה זה?" שאלה והחוותה אליה בראשה. חייכתי חיוך מתוח וסיפרתי לה על החלום עם שאול. היא נדהמה ואז כעסה כמוני עליו. "אני במקומך לא הייתי עונדת אותה," פסקה נחרצות והסתכלה עליה בזעף. בזמנו, כל פעם כשההורים שלי רבו, בכיתי אצלה בבית והיא ניחמה אותי. עכשיו חייכתי בהיסוס. מצד אחד מאוד רציתי כוחות וכל זה. מצד שני, באמת כעסתי על שאול. "אממ..." יאיר אמר בהיסוס וקפצנו בבהלה כי שכחנו שהוא שם, "היא די צריכה אותה. ככה הכוחות שלה עובדים ולא בשום דרך אחרת." גמגם כשהבין כנראה שחדר לשיחה פרטית. אביגייל נראתה המומה לרגע עוד פעם, אבל אז נאנחה בהשלמה עם העניין, קומצת את הידיים לאגרופים ומחמיצה פנים שוב לטבעת אבל בצמצום עיניים. "שיהיה. טוב, מה עושים עכשיו?" שאלה והסתכלה עלינו. יאיר הסתכל עליי והבנתי שאני צריכה לדבר. "אממ, הולכים למערות הדרקונים?" הצעתי. ואז קלטתי בתוך מה אנחנו. "רגע!" קראתי והם קפצו ואביגייל צווחה בבהלה והסתכלה אחורה למקרה שתוקפים אותנו. כשראתה שלא, הסתכלה עליי בכעס, אבל כבר הסתובבתי בהתלהבות במערה והיא נשפה. "נתי, מה קרה לך?" שאלה. הלב שלי דפק בהתרגשות. "אנחנו במערה. את יכולה להפוך שוב לדרקון לרגע בבקשה?" שאלתי ונעצרתי כששוב הייתי מולה. יאיר מצמץ ואביגייל בהתה בי. "למה?" שאלה. נשכתי שפתיים בזמן שיאיר קם ללטף את הפגסוס, שהתחיל לצהול בחוסר סבלנות. "כי אם תהפכי לדרקון אולי תוכלי לדעת אם יש כאן עוד דרקונים ואז זה יעזור לנו," הסברתי ואביגייל הנהנה בהבנה ונעמדה. נרתעתי לאחור ויאיר הסתובב אלינו במהירות. "רגע. עכשיו, כאילו?" שאל. אני ואביגייל הנהנו בעוד אני ממשיכה ללכת אחורה ונעצרת כשאני מגיעה ליאיר. הייתי במתח עצום. אף פעם לא ראיתי את אביגייל הופכת לדרקון. וכשחושבים על זה, לא ראיתי מישהו הופך למשהו אחר אף פעם בכללי. רעדתי ונצמדתי לפגסוס הלבן, שהשתתק בזעף. אביגייל קימטה את המצח, ואז נעלמה בבת אחת ובמקומה הופיע דרקון צבעוני מפואר- כלומר הוא בריא. צעקנו והלכנו עוד אחורה כשהפגסוס גם צוהל בלחץ ומגן עלינו בכנפיו. אני ויאיר התנשמנו בבהלה ואז יאיר בלע רוק במתח והתקרב רועד חזרה לאביגייל...או למה שהיה אביגייל. להפתעתי הפגסוס זז אליו ויאיר הסתכל על הסוס. נראה שהוא מבין משהו שאני לא. הסתכלתי על יאיר בחוסר הבנה ובפחד. "זה בסדר," אמר לפגסוס, שצהל במחאה. "אביגייל חברה שלי. שלנו. הכל טוב" והוא הצליח להישמע רגוע והרפה את הגוף. פערתי את העיניים. הסוס זז ונתן לו לעבור, בבירור באי רצון. יאיר שלח לו חיוך מתוח וסימן לי לבוא גם. הלכתי בהיסוס. ככל שהתקרבנו לחברה הכי טובה שלי עוד ועוד שמענו מה שנשמע כמו מכונית מותנעת שוב ושוב, ופלטתי יבבה שלשמחתי אף אחד לא שמע מהרעש. מולינו עמד דרקון מרשים. יותר נכון דרקונית. "אבי?" אמרתי בפחד והיא נשפה אדים של אש, מה שכנראה היה ברכת שלום שמחה. נרתענו שוב והפגסוס בא למאחורינו. מיד אחרי זה שוב ראינו את אביגייל וקפאנו. "אמרתי היי!" אמרה בטון נעלב ואז מיד חייכה לעצמה. בהיתי בה קפואה במקומי, מרוב הלם לא הייתי מסוגלת לחשוב ונראה שגם יאיר. אביגייל התעלמה מכל זה והמשיכה לחייך ולזוז במקום בשמחה. "חדשות טובות. אין כאן שום דרקונים. כולם בטיפולים. למרות ש..." היא קימטה את המצח והפסיקה לזוז. "מה?" הצלחתי לשאול. יאיר הנהן בהסכמה, מגניב אליי מבט כשואל אם הכל בסדר עם החברה שלי. הנהנתי אליו הנהון כמעט בלתי מורגש, והוא צמצם עיניים, הרפה את הגוף, נאנח וחזר להסתכל על אביגייל בהלם אבל נצמד עוד אליי כשהוא חובש שוב את הכובע שלו. אביגייל זזה במקום בהיסוס. "המנהיג נעלם." אמרה וחזרתי לפחד. שון וקורט אמרו שיהיה קל לזהות שהוא בעולם האגדות. הסתכלתי בשמיים. עדיין תכולים באופן מעצבן ובלי שום אש. "מצטערת," אביגייל אמרה בעצב. "אני גם רוצה שהוא יהיה פה. אז מה עכשיו?" חזרה לשאול. יאיר היסס וחיבק את עצמו כשהוא נשען על הפגסוס. "טוב, אמא שלי סיפרה לי קצת על עולם האגדות. אני מכיר מקום שנוכל להיוועץ בו." אמר. "איזה מקום?" שאלתי, מתמלאת תקווה. "כמו המקום של הפירות?" הוספתי ואביגייל הסתכלה עליי לרגע בתהייה והנדתי לה בראש, מה שאמר לה שאני אסביר לה אחר כך. היא הנהנה וחזרה להסתכל על יאיר, שנראה שקוע במחשבות. "אה....לא ממש. הדרך לשם מסוכנת מאוד." הוא הסתכל עליי. "אבל אמרת שלא אכפת לך, לא?" נשמע שזה התגרות. התעלמתי ממנה באומץ ואביגייל נראתה מבולבלת יותר ויותר.