הפיה והדרקון

זה באמת קסום (נק' מבט: אביגייל)

הסתכלתי אחורה לוודא שהם מאחוריי והמשכתי לעוף כשאני סומכת על חושיי הדרקונים שלי ומשתדלת להתעלם מחושיי בני האדם שלי, שרצו לרוץ בצרחות במעגלים בעיקר ממה שאסנת גילתה מאביה. נהמתי לאריה והוא צהל בחזרה. אכשהו הבנתי אותו כשהייתי דרקון: 'אני בעקבותייך', הוא אמר. 'מצויין,' שידרתי לו במקום הנהון והמשכנו לעוף כשאני מחפשת מערה במבטי ובחושיי הדרקון שלי, שרצה למצוא מקום בטוח לישון בו, רצויי מיד שנייה. עפנו מעל הדשא שוב ברגע שיצאנו מהיער ומעיין המראות וגרגרתי בסיפוק כשהרגשתי את האוויר הצח והטוב. היה יום מושלם לפקניק. רק חבל שעולם האגדות בסכנה. מצד שני כשחושבים על זה, כל יום בעולם האגדות הוא יום מושלם. חזרתי להסתכל באופק מטושטשת מרוב בלבול אנושי ודרקוני. לפעמים זה היקשה עליי לחזור לדמות אדם מרוב שהתרגלתי ואהבתי להיות דרקון, ואז כשחזרתי לרגע שכחתי איך להתנהג כמו בן אדם(תרתי משמע) ורציתי לאכול חציר. זה היה הכי קשה עד גיל עשר, לפני שלוש שנים בדיוק. עכשיו קצת יותר טוב, בזכות ההכשרה שאמא שלי התחילה ללמד אותי. הבאה בתור היא אחותי הקטנה אוריה, שבת שבע ולא מפסיקה להפוך לדרקון סתם כדי להציק. לפניי היה אלישע, שעכשיו בן חמש עשרה וכבר אדיש כמעט לכל עניין הקסם. קינאתי בו. הלוואי שהייתי ככה, אחרת לא הייתי כאן ומתקשה לתכנן איך אחזור לעצמי כשנגיע. אילצתי את עצמי לחזור למשימה שלי- החברים שלי סומכים עליי. ריכזתי את עצמי לרגע רק בדמות הדרקון שלי, שרצה מקום בטוח לנוח בו, אולי למצוא חבר ויחד לנסוק בשמיים. 'שם זה מקום טוב,' חשבתי לעצמי כשהבחנתי בחור גדול לפניי. גרגרתי. עכשיו אהיה מוגנת מאוייבים! אוכל לסמן טריטוריות! אוכל לשמור על מקום קדוש! אוכל- מיהרתי לחזור למחשבות אביגליות כשהגענו לבסוף למערה, חזרתי לעצמי (תרתי משמע), התנשפתי לרגע מסוחררת כשאני רותחת מחום ועדיין מבולבלת ובוהה בשחור מולי. 'רגע, למה אין פה חיטה שאוכל לאכול?' חשבתי בתהייה. הסתכלתי על עצמי והופתעתי לראות שאני בן אדם. התכווצתי באימה. פחדתי מבני אדם. הם תמיד רצו לעקור לי את השיניים כדי להפוך אותם לחיילים לצבא ברגע שיזרקו אותן בשדה שיבולים. ואז חשבתי משום מה על צבע לבן, וזה הזכיר לי קמח, שגרם לי לחשוב על אמא ועל אוכל שאני אוהבת וזה עזר לי להיזכר מי אני וחטפתי כאב ראש והתנודדתי בחוסר משקל בעיניים עצומות. 'אני אביגייל כוהן. יש לי משימה,' התעקשתי. 'אסנת...היא סומכת עליי. כל הדרקונים סומכים עליי.' כשנרגעתי וכבר לא פחדתי סקרתי את המקום בזמן שחבריי נחתו גם, ירדו מאריה, יאיר הרגיע את הפגסוס שהכל בסדר והם באו בעקבותיי למערה הנוספת. "טוב, כשהייתי דרקון הרגשתי שיש כאן משהו" אמרתי כשאני סוקרת את המערה. אסנת בחנה את המקום ויאיר חבש שוב את הכובע שלו, שבטח הסיר בדרך שלא יעוף מהרוח. המערה הייתה אפורה, מדכאת וחשוכה, הרבה יותר מ'היד הסודית' שלנו. חיפשתי ציור של יד, אבל לא מצאתי וזה אכזב אותי כי אז לפחות הייתי מרגישה קצת בבית. עדיין הרגשתי קצת דרקון, עכשיו כשהופיעו עוד בני אדם. אסנת ויאיר הלכו וגם אריה וצעדיהם הדהדו בהד ורעדתי מכל צעד, אז הלכתי במאסף. "שמעתם את זה?" יאיר שאל מתישהו-איבדתי תחושת זמן- והקשבנו. זה נשמע כמו נהמות. התרגשתי. עוד דרקונים! אסנת נרתעה אחורה בבהלה ויאיר קימט את המצח. אריה נהם לכיוון הקולות. "בואו נמשיך," אמרתי בהתרגשות ויאיר הנהן בהיסוס, אסנת בלעה רוק והמשכנו ללכת. לבסוף הגענו לקיר, שריבוע היה מצוייר בו בגיר שהשחיר מרוב שנים. בהינו בו. זה נראה כמו ארון מצוייר- הייתה גם ידית מצויירת. התבלבלנו. "אה...איפה הדרקונים?" אסנת שאלה אותי, והנדתי בראש בבילבול. הדרקון שבתוכי הצטנף בעצב על כך ששוב איבד את משפחתו. דמעה ברחה לי ואסנת התבלבלה אבל חיבקה אותי ביד אחת.