הפיה והדרקון

דרקונים לא מתייאשים. דרקונים נלחמים (נק' מבט: אביגייל)

הלכנו קדימה כדי להגיע למקום החדש, וראיתי מיד שהגענו למקום חשוך למדי. כשאת שולטת באש, את אוהבת יותר אור, מין הסתם. הסתכלתי מסביב קפואה במקום, משחקת בשערי תוך כדי בחשש. אסנת נראתה המומה ויאיר מודאג. סקרתי את האיזור. נראה שהיינו בחדר גדול, אבל לא היה קיר ימני, באופן משונה. זה הזכיר אורווה, וכששאפתי את הריח גם הרחתי חציר, אז הנחתי שזאת באמת אורווה- מהסוג הלא טוב, כמו תעשיית הבשר. בחילה הגיעה אליי."איפה כולם?" שאלתי בפחד. התכוונתי לדרקונים. המקום היה שקט מאוד והיה רק מקור אור אחד, מהקיר החסר. האור היה בצבע בז' מוזר, ועד כמה שהבנתי ממה שראיתי, מעבר לזה היו רק עננים. משונה- כנראה עברנו עוד עולם או משהו. יאיר נראה מודאג והסתכל באורווה כשהוא מסיר את הכובע שלו, שקרן באור לבן חלוש, כמו הטבעת של אסנת אחרי שהשתמשה בכוחה ואוחז בו חזק, כמו לתמיכה. אחרי הסיפור על סבא שלו, לא אתפלא אם זה באמת ככה. "אני לא יודע. זה בטוח לא טוב." אמר ויבבתי. אסנת חיבקה אותי וטמנתי את הראש בכתף שלה, עוצמת עיניים בזעם. פחדתי ממה שקרה לדרקונים, והדרקון שבי שאג. דרקונים לא מתייאשים. דרקונים נלחמים. "בזה אתה צודק," אמר קול חדש ואסנת צווחה והתנתקה ממני בבת אחת בבהלה כשאיש עם חליפה שחורה הגיע מולינו לפתע ואז צחק בעקבות הצווחה של אסנת. "מי-" אמרתי בפחד. אסנת ויאיר נצמדו אליי, ופתאום הרגשתי כמה התגבשנו מאז נפגשתי איתם במעקב שלי. כל החוויות, ליאן הספינקס, אריה הפגסוס, מעיין המראות, שאול אבא של אסנת והחלום שלה בו קיבלה את הטבעת, הבית של בני הים עם שירן והאימונים, הכל עלה בי והרגשתי מיד חום נעים בכל הגוף, גם בלי לשלוט באש. ושמחתי עליהם מאוד שאנחנו כאן יחד. הכעס שלי על שאסנת מתאהבת ואני לא נעלם באחת. מה אכפת לי, בעצם, אם יהיה לה חבר? אני שמחה בשבילה. "אחד ממשמידי האש," אמר האיש כבדרך אגב, והעיר אותי ממחשבותיי על האימונים בבית משפחת בני הים והחזיר אותי למציאות המרה. "אבל זה לא משנה כרגע. המשימה שלנו כפי הנראה נכשלה. אולם עדיין יש אותכם. ואותנו. ואת הדרקונים, שעדיין כאן, למקרה שתהיתם." אמר והחווה בידו הימנית הצידה. עקבנו אחריה ועצרתי את הנשימה כשראינו אלפי דרקונים, כולם נושפים בכעס וכלואים בלולים, שלא התאימו להם. עצרתי את הדמעות בקושי. אבל טליה אמרה שהיא תטפל בהם! למה הם לא במערת כבר מתחת למים? אסנת שוב תמכה בי במותן. האיש הנהן בשיעמום כשראה את המבטים ההמומים שלנו. יאיר קפא במקום בעיניים פעורות. "כן. חסמנו אותם מקסמים, ובגלל זה האנשים של טליה ומטר('מי זה מטר?' תהיתי בתת המודע.) ..."לא הצליחו לזמן גם אותם, ובגלל זה הם לא יכולים לזמן יותר מאש קטנה." אמר וחייך בנועם, כאילו רק מוסר לנו דיווח של מזג האוויר או רשימת קניות. "זה לא בסדר," יאיר הצליח להגיד והאיש הרים גבה. "מה אתה אומר. וזה שהם היו חופשיים, זה בסדר?" שאל. "אש זה רע." סיכם. "אש זה גם דבר טוב," אמרתי ברעד כי רעדתי מפחד ומכעס, בעוד הדרקון שבי מתחנן להילחם ולשאוג אש על האיש הזה. "אש גם מחממת ונותנת חיים." "כשזה בשליטתנו," כמו תיקן אותי האיש. הקול שלי ברח והסתתר שוב למשמע קולו, כי ברגע שהוא דיבר, אם לא דמיינתי, המקום נהיה חשוך יותר. "ולא בשליטת הדרקונים האלה. הם פגע רע." "אתם פגע רע!" אסנת צעקה ואני ויאיר קפצנו בבהלה והפתעה ויאיר נפל. הוא מיהר לקום ורעד. האיש נרתע לאחור גם, מופתע לראשונה. החדר הואר קצת שוב, וידעתי מיד שאני לא מדמיינת. הכוח שלו הוא להחשיך. "בגללכם משפחות רבות כל כך נפגעו. בגללכם ההורים שלי גרושים. בגללכם המשפחה של יאיר ככה. בגללכם..." הטיחה בו והתנשמה לרגע, "בגללכם כל יצורי הקסם יושמדו!" היא מצאה את המילים. "בזכותנו את תהיי מיוחדת," האיש התאושש. "זה לא מרגש אותך?" אמר. אסנת נעצה בו מבט זועם ושילבה ידיים. "מרגש אותי שתלכו מפה. עכשיו." סיננה.