הפיה והדרקון

(נק' מבט: אביגייל)

היינו שתינו בחדר של אסנת, ופתאום זה הרגיש מוזר- להיות שוב בעולם הרגיל. הרגשתי חום בבטן. "אז," אמרתי, ביחד עם אסנת. היא התבלבלה. צחקתי. "את קודם." אמרתי בחיוך. היא חייכה בהיסוס. "אני מצטערת," אמרה. "על..." היא זזה במבוכה. "אבל אני תמיד יהיה איתך, וגם יאיר. וגם כולם. ולך עוד יגיע הדרקון המתאים" אמרה וחיבקה אותי. צחקתי והשבתי חיבוק. "אז את פיה?" שאלתי. אסנת חייכה וכנפיה הסגולות הופיעו שוב. "עכשיו זה כבר לא כל כך כואב," אמרה כשהסתכלתי על הכנפיים הגדולות בהתפעלות. הייתי חושבת שזאת תחפושת של פיה, אלמלא ידעתי את האמת. אסנת המריאה קצת בזהירות והפילה אבקה סגולה לרצפה מהכנפיים. חייכתי. היא עפה לא רע יחסית ליום הראשון שלה עם הכנפיים. להפתעתנו יאיר גם הופיע בחדר בקסם מיד אחרי זה. "משעמם לבד," אמר וחייכנו. "הסברים," אמרה אסנת ונחתה ויאיר הסתכל עליה בהפתעה, כמו מבין שהיא עכשיו באמת פיה. "עכשיו." הנהנו. יאיר סיפר לנו את הסיפור של סבו גדעון- איך המשפחה שלו הסתתרה ביער כל המלחמה השנייה ובסוף עלו לישראל. הנהנתי בהתפעלות. "והכובע..." אמרתי. "היה של סבא רבא שלי זכרונו לברכה," אמר. הנהנו. "אז איך אתה הופך לדרקון? גם לך יש יצור שעובר במשפחה?" שאלה אסנת. יאיר חייך חיוך חלוש והניד בראשו. "לא. לי הכוחות האלה עברו מהכובע." אמר. "ומאיפה הכובע?" שאלתי. "הכינו מיץ מהפירות הקסומים," יאיר אמר. "ושפכו אותו עליו, מזמן." הנהנו. "ואת, אבי?" אסנת פנתה אליי וכנפיה רפרפו ויאיר נרתע אחורה כדי לא להיפגע מהן. חייכתי. "טוב, את יודעת. כל המשפחה שלי הופכת לדרקונים- אפילו אוריה." החמצתי פנים ויאיר חייך. "זה לא דילג עליה. וזה התחיל מזמן- באדם הקדמון, אני חושבת." אמרתי. "בדרקון הקדמון," אמרה אסנת וצחקנו.

"ואת?" יאיר שאל אחר כך כשנרגענו. אסנת חייכה. "אמא שלי סיפרה לי. גם לנו זה התחיל מזמן. כולנו פיות- אפילו שמעון. בגלל זה...טוב, גם בגלל זה אין לה בעיה להתחתן איתו." היא עצרה. "אני מצטערת על שאול," אמרתי. אסנת הנהנה בשתיקה ויאיר חיבק אותה. "גם אני." אמר. "אבל הוא היה גיבור בסוף." הוסיף. הם התנתקו ואסנת רעדה. התקרבתי ושמתי לה יד על הכתף. "נכון. הכי גיבור. הוא שלח לך את הטבעת ואמר לך להגיד את האמת לאמא שלך." אמרתי ואסנת הצליחה לחייך ומחתה את העיניים בהנהון. "תודה." אמרה והנהנו במבוכה. "מה אתם רוצים לעשות?" שאלה כדי לשבור את המתח. "גם לכם אמרו שהבית ספר שכח ממכם?" יאיר שאל והנהנו. "ועכשיו הם נזכרו, "אמרתי. "כמו קסם," אסנת חייכה וצחקנו שוב. "אני רוצה לעוף לעולם האגדות, לפייטר," אמרתי בחיוך. יאיר הנהן גם. הלכנו ליד הסודית- היה שבת, רק מחר נחזור לחטיבה. הגענו ליד הסודית ואסנת הפכה את עצמה לפיה מיד.