הפיה והדרקון

קסם (נק' מבט: יאיר)

הגענו למה שנראה כמו חצר של בית- היינו לפניי גדר לבנה שלפניה הייתה גינה אצות, במקום דשא, ככה הנחתי. טליה נעמדה לפניה ונעצרנו גם בהבנה שהגענו. אבל לא שחררנו את הידיים כדי לא להתרחק אחד מהשני. "מה אנחנו עושים כאן?" אסנת שאלה. הצטערתי בשבילה שלא הסבירו לה יותר על העולם שלנו. ניחשתי מאיך שטליה התנהגה שהיא חלק מבני הים החכמים שעוזרים לבני אדם במצוקות. כמו הפעם ההיא עם כריסטופר קולומבוס, הסיפור היחיד שהגיע אי פעם לידיעת בני תמותה גם, שראה שלוש בנות ים שהצילו אותו מיובש והשקו אותו מים בריאים. עקב כך, כולם חשבו שהזה כי התייבש. אבל לא. הוא באמת ראה אותן, והגיע כל כך רחוק רק בזכות בני הים. "מגיעים לכם כמה הסברים," אמרה טליה והזמינה אותנו לשבת. התיישבנו במבוכה, עדיין לא מתנתקים אחד מהשני. היה נוח באופן מפתיע לשבת על האצות, שהיו חלקות אבל חמימות ולא רטובות, כמו שטיח דשא רק באצות. "כמו למשל?" אסנת שאלה. טליה חייכה. "דבר ראשון, אתם נמצאים רק שבוע אחד בשביל בני התמותה בעולם האגדות. אסנת, את יודעת על העולם שלנו רק שבועיים ויום בזמן אנוש. כאן, בעולם האגדות, אין זמן- יש יום ולילה, אבל לא מתבגרים כאן. זאת אומרת, אולי כן באופי, אבל לא חיצונית. חוץ מזה, מגיעים לכם עוד הסברים, אבל בואו ניכנס אל ביתי החם, מה אתם אומרים? שם חם יותר ומגיעה לכם ארוחה טובה." אמרה בחיבה והנהנו בהלם. שבוע? אפילו לא שמנו לב שהחשיך. אבל כשחושבים על זה, באמת לא ראיתי לאן אני הולך לפעמים ואסנת או אביגייל כיוונו אותי ואביגייל הדליקה אש בידיה(תרתי משמע) כדי להאיר לנו את הדרך. משונה. אז תכף תהיה לי בר מצווה לפניי שלושה שבועות, כלומר חודש. הסתחררתי מהמידע בעוד אנחנו מתיישבים וטליה מביאה לנו שוקו, עוגות ועוגיות. או לפחות זה נראה ככה. הסתכלנו בכוסות ובצלחות הלבנות והשקופות בחשדנות, עדיין צמודים אחד לשני. הבית היה מתחת למים וצפנו. "זה יהיה בטעם המועדף עליכם עכשיו," טליה התחילה להסביר בעודה מתיישבת מולינו ומניחה את הזנב שלה ליד הכיסא שלה ולוחצת על מתג האור מצד ימין שלה ונדלק אור כתום ביתי, "אבל ישפיע עליכם שונה לגמרי מהמאכלים בעולם שלכם. המזון כאן יחזיר לכם את כל הוויטמינים שאיבדתם- במידה ואיבדתם. המשקאות ישיבו אליכם את הכוח הפיזי וירעננו את כוחכם העל טבעיים." סיימה. החלפנו מבטים מודאגים, ובסוף הנהנתי בלית ברירה ונשמתי עמוק, שותה ממה שנראה לי כמו שוקו בזהירות. הוא היה פושר, ומתוק במידה מושלמת. אביגייל ואסנת שתו ואכלו גם והתחלנו לדבר. "יאיר, איך המיץ תות בננה שלך?" טליה שאלה אותי ונרתעתי אחורה על הכיסא בהפתעה.

"אה- זה שוקו," אמרתי בחשש שהיא משתגעת. טליה צמצמה עיניים. "מצטערת. לי מתחשק תות בננה הרגע. אני מניחה שבגלל זה לא ראיתי את זה..." היא צחקקה ובהינו בה. היא מיהרה לחזור לעצמה ולהסביר לנו עוד. "כל מאכל או משקה נראה לך כפי שאתה רוצה באותו רגע, לא משנה מה האחר רוצה." אמרה. הלב שלי דפק. הסתכלתי על הכוס של אביגייל וראיתי בה גם שוקו וכך גם על הכוס של אסנת, וגם את עוגת הגבינה שאכלתי. "ואוו," אמרתי וטליה חייכה, מסמנת לנו בראשה לחזור לאכול. "מאיפה יש לך את כובע הקסם, יאיר?" טליה שאלה לבסוף אחרי חמש דקות בהן שבענו והתרווחנו על הכיסאות ופינתה את הכלים לכיור ואז חזרה אלינו כשהיא מסתכלת עליי בתהייה. הסתכלתי עליה מנומנם. אם מה שטליה אומרת נכון, עבר שבוע מאז עזבנו את כדור הארץ ובקושי ישנו בו מרוב דרקונים פה ודרקונים שם. אז לרגע לא הבנתי מה טליה אומרת ונגעתי בלי משים בכובע שקיבלתי לבר המצווה מסבי, שנתן לי אותו ביראת קודש כי לדבריו היה שייך לאביו, שנספה בשואה. "מה שאלת, גברתי?" מיהרתי להתאששת והתיישבתי בצורה קצת יותר מנומסת בעוד אביגייל נרדמת על הכיסא שלה ואסנת נרדמת לי על הכתף. היא נראתה חמודה ככה, אז לא הזזתי אותה. "כובע הקסם שלך," טליה חזרה על דבריה. "דרקון האש פייטר שגר בכדור הארץ ובעליו היו איתו. מעניין אותי לדעת כיצד הגיע הוא אליך. עד כמה שאני יודעת, הוא הושמד כשהתחיל כל העסק עם הדרקונים." בהיתי בה כאילו דיברה בשפה זרה עכשיו. השם פייטר היה מוכר לי, ולא בצורה טובה. קראתי את השם פייטר בעצמי בהודעה הקסומה ההיא שהתפוצצה לי בפרצוף, והנחתי בזמנו שהוא היה הדרקון של חלק מ'משמידי האש.' עכשיו הבטן שלי התמלאה בחילה והצטערתי שאכלתי כל כך הרבה. יכול להיות שסבא שלי קשור אכשהו למשמידי האש?

הערת הכותבת:

בינתיים הסיפור חזר.