הפיה והדרקון

ימי (נק' מבט: אסנת)

חשבתי על הדרקון שמצאנו ועל שאול. הם קשורים אחד בשני? האם אבא הוא זה ששם את הפתק והפסלון שם בארון הקסום? ואז חשבתי על יאיר והסמקתי ושמחתי מאוד שהוא לפניי כשאנחנו עפים על אריה שוב. מה לעזעזל הולך לקרות בינינו? בסדר, ריחמתי עליו פעם אחת, אבל זה לא אומר כלום. ונראה שהוא דאג לי קודם כשבכיתי. 'זה עדיין לא אומר כלום', הרגעתי את עצמי. מצד שני, אם לא לוקחים בחשבון את מה שראיתי במעיין, יאיר באמת לא רע- הוא התאושש מהר מאוד בהתחלה, כשרק הגענו לעולם האגדות ולא ביקש לנוח והערצתי אותו על זה. אבל מיהרתי לעבור לחשוב על אביגייל בבהלה. למה היא התנהגה מוזר במערה עכשיו? כאילו ש...לא שמתי לב שכמעט נרדמתי עד שיאיר הסתובב ותפס אותי לפני שנפלתי. אביגייל עפה כדרקון מאחורינו. "היי," יאיר אמר. "רוצה לישון? אני מרשה לך להישען עליי." חייך. הסתכלתי עליו מטושטשת וחייכתי חלושות כשאני מהנהנת בעייפות. לא ידעתי למה, אבל הייתי מותשת. יאיר הסתובב חזרה ונשענתי עליו בתודה נבוכה. "אז..." הוא אמר. "ספרי קצת על עצמך. לא יצא לנו לדבר הרבה בין מעיין המראות לחורשת הפירות הקסומה." חייכתי לעצמי וסיפרתי על עצמי דברים בסיסיים- על הגירושין של ההורים שלי לפני שנתיים, שאני ואביגייל חברות הכי טובות מכיתה ג', שהמאכל האהוב עליי הוא תות. יאיר צחק והצחוק שלו ניחם אותי, אפילו שניסיתי להתנגד לכך. התגעגעתי לאמא שלי. התגעגעתי אליה נורא. פרצתי בבכי כשחשבתי עכשיו לראשונה כמה זמן עבר מאז שיצאנו מכדור הארץ מהמערה שלי. איבדתי תחושת זמן ואפילו לא חשבתי על זה, רק על הדרקונים, שבכלל לא הכירו אותי. למה זה בכלל חשוב לי להציל אותם? מה אכפת לי אם יושמד המין הזה? זה לא ש...ואז נזכרתי באביגייל והלב שלי דפק בבהלה. המשפחה שלה, כולה הופכת לדרקונים. אם ישמידו את הדרקונים, גם הם יושמדו? נרדמתי בסוף אכשהו והתעוררתי מטושטשת כשנחתנו.

אולם נראה שאביגייל מתקשה לחזור לעצמה הפעם, והיא הסתכלה עלינו בתחנונים. בהינו בה בתהייה. "קדימה אבי," אמרתי ואילצתי את עצמי להתקרב אליה כשאני מזכירה לעצמי שהיא לא באמת דרקון אלא החברה הכי טובה שלי ויאיר הנהן לאישור. "תתרכזי. את מסוגלת." אבל אביגייל ניסתה שוב ושוב ולבסוף יבבה בתסכול ופחד והצטנפה לשבלול. הסתכלתי עליה בפליאה מפוחדת. היא תישאר ככה לתמיד? אני צריכה את אביגייל. והיא צריכה אותי. והדרקונים חולים. מה אם זה ישפיע גם עליה אם היא תישאר ככה? יאיר גם נראה מודאג והסיר את הכובע שלו. עכשיו שמתי לב לראשונה כמה הכובע שלו ישן, ותהיתי למה הוא עדיין חובש אותו ולא קונה חדש בנוסף לדאגה לאביגייל. "היא צריכה להיזכר מי היא," שמענו קול חדש וקפצנו בבהלה אני ויאיר, מתנגשים אחד בשני ונופלים בצורה מביכה, למזלנו לא לנהר, שעדיין זרם לידינו. יאיר מיהר לחבוש את הכובע שלו שוב כשהתאושש ואז לעזור לי לקום באנקות. כשראינו מי דיבר קפאנו בתדהמה. בת ים מדהימה כנראה יצאה מהמים ודיברה אלינו. היה לה זנב כחול ושיער שחור, עור לבן ועיניי טורקיז מדהימות. נרתעתי אחורה ויאיר תפס אותי, למרות שהיה גם המום. "מי..." התחיל להגיד יאיר. היא חייכה חיוך מסנוור. מאותו רגע הבנתי: את לא באמת רואה מישהו עד שאת רואה יצור קסום. להסתכל על בת הים גרם לי להרגיש שאני בטוחה ומוגנת, ואילו כשהסתכלתי על ליאן הרגשתי דרוכה לתקוף. על אריה הרגשתי בעננים, תרתי משמע. עד עכשיו חשבתי שזה סתם רגשות רגילים, אבל בת הים כמו העירה משהו בתוכי שהיה רדום עד לאותו רגע. "אני היא טליה," אמרה. "תוכלי לעזור לחברה שלנו?" שאלתי בהיסוס וטליה הנהנה. אביגייל בינתיים הסתכלה בעצב על המתרחש. "כשהיא בבית, אימה עוזרת לה במקרים כאלו. אך מובן שכעת היא לא כאן." אמרה טליה וזחלה לאביגייל בזהירות, שנרתעה באופן מסוכן כמעט עד לנהר. "אל תדאגי אביגייל," הרגיעה אותה ותהיתי בהלם איך היא יודעת את השם שלה. "אני היא טליה. נעזור לך לחזור לעצמך. בינתיים חשבי בכוח על מי שאת כשאת לא דרקון." אביגייל הקשיבה לה, ובינתיים טליה סימנה לנו לבוא לעזור לה לדחוף את אביגייל למים. קפאנו. "אבל.." התחלנו למחות וטליה שלחה לנו מבט חמור. החלפנו מבטים מודאגים, ואז יאיר הניד בראשו ודחפנו את אביגייל המבוהלת למים.

טליה גם מיהרה לזנק למים ותפסה בכוח מפתיע את אביגייל המפוחדת לפני שהתחילה לשקוע. "קפצו גם," אמרה טליה. "אעזור לכם לנשום כשתהיו במים. באוויר הכוח שלי מוגבל." לקחנו אוויר והיא נקשה באצבעות ביד אחת. "נשמו," אמרה. נשמנו, וזה היה מוזר בטירוף. אביגייל שחתה אלינו, סוף סוף כשהיא נראית כמו עצמה. צהלתי והתחבקנו. "מה קרה?" שאלתי כשהיא צחקה. טליה חייכה לאביגייל. "מצבי בהלה עוזרים מאוד לפעמים לבן אדם לזכור מי הוא." הסבירה. הנהנתי במצח מקומט ועזבתי את אביגייל, השמחה שוב. יאיר חייך אלינו. "מי את? חוץ מטליה." מיהר להוסיף. טליה צחקה בחיבה וסימנה לנו לבוא בעקבותיה. שילבנו ידיים שלושתינו כדי לא ללכת לאיבוד אחד לשני ושחינו בעקבותיה.