הפיה והדרקון

אמא!

באמצע הדרך הבייתה נעצרתי לנשום ולהחזיר את הפנס לתיק. לקחתי את הסנדוויץ' האחרון שנשאר לי אחרי זה מהבית ספר ואכלתי. חשבתי על מה שעברתי כרגע בזמן שחזרתי ללכת לאט ואכלתי:

היד הזוהרת(כמה מוזר היה לא לחשוב 'היד הסודית') והמשך המערה שגיליתי. איך לספר את זה לאמא? 'לא לספר,' עניתי לעצמי בזמן שחזרתי ללכת עם הראש לשביל הלבן. אף אחד לא יאמין לי בחיים. בלב כבד מהמחשבה המשכתי ללכת, עד שנתקלתי במישהו עם שווצ'רט כחול ונפלנו שנינו בצורה מביכה. "סליחה," מלמלתי בלב דופק. הסנדוויץ' שלי עף לכביש שהיה ליד וקיבלתי מכות כואבות מהמדרכה כשנפלתי. שפשפתי את היד בכאב והנער שנתקלתי בו נאנק, כנראה בכאב גם. "זה בסדר- אני רגיל לזה," מלמל ועבר לישיבה, בעוד אני מופתעת מהביטחון בקולו למרות הנפילה והפגישה עם מישהי זרה לגמרי. לקחתי את הסנדוויץ' שלי במהירות לפני שתגיע מכונית מהכביש וחזרתי למדרכה מתנשפת והתיישבתי מולו, שותה מים מהתיק. "איך קוראים לך?" שאל ושפשף את הראש מהמכה במדרכה. "אסנת," אמרתי וסגרתי את הבקבוק. "ולך?" שאלתי בזמן שהכנסתי את השאריות של האוכל לשקית שוב, חושבת בצער על הנקניק המבוזבז. הנער חייך בכאב ומשום מה המקום נהיה חם יותר. "יאיר. מצטער על...זה." הנדתי בראש. "אני צריכה להצטער," מלמלתי במבוכה, יודעת שזה ציטוט מהסרטים ושבטח גם הוא יודע. הוא אכן בהה בי במבט מוזר והסמקתי עוד יותר. אף פעם לא הייתי קרובה ככה לבן. "טוב, להתראות" הוא אמר וקם לעמידה, מושיט יד לעזור לי. קמתי גם במבוכה מסרבת לעזרה שלו, והוא מצמץ ולקח את היד חזרה. המשכנו ללכת בכיוונים מנוגדים, לשמחתי. הסתכלתי אחורה לראות לאן הוא הולך, וראיתי שהוא הולך לכיוון המערה שלי. קפאתי במקום בבהלה כש''נזכרתי'' שהיא המקום הסודי שלי, אלא שאז לשמחתי הוא המשיך לשכונה שמאחוריה. נשמתי בהקלה וחזרתי ללכת הבייתה בצעדים זהירים כי כאב לי כל הגוף והייתי מסוחררת. "אמא?" קראתי כשהגעתי בלי לצפות לתשובה יותר מידי- היא לפעמים עבדה בשעות האלה. משכתי בכתפיים כשהיא לא ענתה וחיממתי לעצמי אוכל בסירים. אחרי שאכלתי אוכל נורמלי ראיתי טלוויזיה וישנתי כשנרדמתי מולה, מתעלמת מבובספוג במופגן.ואז חזרתי מאוששת למערה שלי עם התיק שלה הפעם. תמיד היה לי תיק מוכן כדי ללכת למערה, והפנס במקרה היה היום בתיק בית ספר כי רציתי להיכנס יותר לעומק שלה. לקחתי לי עוד אוכל לתיק ומים לתיק וכובע, העברתי את הארי פוטר אליו, כתבתי להורים ולאחותי הגדולה בפתק קטן וורוד איפה אני והלכתי. ככל שהתקרבתי לצוק של המערה הלכתי יותר לאט ובפחד. כשהגעתי בסוף רועדת, שמחתי מאוד לראות שהמערה לא התפוצצה או משהו ושהיד חזרה למקום שלה. התקרבתי לאבן שלי בצעדים קטנים והסתכלתי כל הזמן מידי פעם בבהלה ליד. עדיין לא זזה. התיישבתי על האבן, ועדיין לא קרה כלום. התיישבתי בהקלה והסתכלתי שמאלה לחושך שהתכוונתי לחקור לפני שעתיים. ככל שהמשכתי להיות בשקט, קלטתי שאני שומעת דיבורים. בהיתי בחושך ברגליים קפואות. מה קרה למערה שלי? יכול להיות שארכיאלוגים גילו אותה? בבטן קפואה בעיקר מהמחשבה האחרונה קמתי שוב עם התיק על הגב והלכתי בחשש עם הפנס קדימה. "ששש!" שמעתי קול של בת לפתע אומר וקפאתי במקום. הגעתי לקיר נוסף בינתיים. מי אמר את זה? לא יכול להיות שאנשים היו כאן בזמן שלא הייתי. או שכן? נצמדתי לקיר באימה אבל הקולות השתתקו, כולל של הבת שנשמעה מבוגרת. חיכיתי לשמוע עוד קולות, אבל זה לא קרה. משונה.

ואז כנראה נשענתי על הקיר יותר מידי, כי הוא קרס כאילו היה עשויי מעפר ולפתע ראיתי אור כתום חזק של מנורה שהובאה לשם בבירור. מצמצתי בחוזקה וראיתי בין לבין מה שנראה כמו עשרות אנשים עומדים או יושבים במעגל ואישה במרכז שמסתכלת עליי, המומה לגמרי. הבטן שלי קפאה עוד יותר, מה שלא חשבתי שאפשרי. האישה הייתה אמא שלי. אם כך, האנשים האלה בוודאי מהעבודה שלה,שהיא ארכיאלוגיה בצירוף מקרים מוזר. "אמא?" שאלתי בלחש. דמעות איימו לזלוג על הפנים שלי, כי המקום הסודי שלי כבר לא היה רק שלי. היא גילתה. אבל למה? זה היה הסוד המשפחתי רק שלנו, ושלי בעיקר. רעדתי מכעס. "אסנתי," אמא שלי שגית מיהרה לומר בזמן שכל האנשים האחרים הסתכלו בסקרנות לראות מי הגיע, "תני לי להסביר-" "נשבעת," לחשתי וקטעתי אותה. הדמעות הגיעו, אבל לא מחיתי אותן- רציתי שתראה שאני כועסת. לשם שינויי לא היה אכפת לי שאנשים זרים רואים שאני בוכה. אמא נראתה חסרת אונים, לשמחתי המרושעת. "זה לא מה שאת חושבת." היא אמרה בקול חד כל כך, שהאמנתי לה ואפילו הפסקתי לבכות. הסתכלתי עליה בהלם. "אה, כן? אז מה זה?" שאלתי והחוויתי בראשי לאנשים, שפתאום נראו נבוכים ולא הסתכלו עליי אלא על שגית. אמא הסתכלה עליי בתחנונים בזמן שהסתכלתי עליהם, לראות אם הם מצויידים לחפירה ארכיאלוגית. "בבקשה. תחזרי הבייתה ואסביר לך הכל כשאחזור." אמרה. היססתי, אבל האנשים התחילו להתלחש בינהם ובכל זאת לא רציתי להיות מרושעת לאמא. אז הנהנתי, אמא חייכה וחזרתי הבייתה.