הפיה והדרקון

כישוף מוזיקלי (נק' מבט: שירן)

"בסדר," אמא אמרה בקול הפוקד שלה שבדרך כלל הכריח אותי ללכת לישון ככה שנרתעתי קצת אבל מיד נזכרתי מה אנחנו עושים וחזרתי לחייך, "מה הכוחות שלכם שאתם כבר יודעים עליהם?" שאלה וסקרה את בני האדם הצעירים שהגיעו אלינו. קשקשתי בזנבי בהתרגשות וצפתי מעלה מטה, נצמדת לאמא והסתכלתי עליהם בחשש. בדמיוני הפרוע ראיתי את הבית עולה באש בגלל תאונה. מעולם לא הייתי ליד בני אדם. רק שמעתי עליהם מאמא ואבא שהם מסוכנים, אז די פחדתי עכשיו. "אז אני הופכת לדרקון ושולטת באש" אמרה זאת עם השיער השחור המתולתל. היה לי מוזר לראות מישהו בלי זנב. תהיתי איך זה מרגיש ללכת כל הזמן. וגם עדיין לא הבנתי מה זה דרקון ואיך הם חיים ביבשה אם הם גם קסומים כמונו. אבל עזבתי את זה נכון לעכשיו- אמא תענה לי על כל השאלות שלי אחר כך. תמיד הייתי בת ים סקרנית, ועכשיו ראיתי אותה שולחת אליי חיוך שמראה שהבינה שיש לי מיליון שאלות. הלב שלי דפק בהתרגשות כשהבנתי שהיא הולכת לענות לי על הכל. אף בן ים בגילי לא היה קרוב כל כך לבן אדם כמוני- זה מסוכן כי אז נופיע מיד בחדשות שלהם ומי יודע מה יקרה לעולם שלנו בעקבות כך. אוכל לספר לכולם! ספיר מהגן ממש תקפא במקום מרוב הלם וקנאה, ולגיא יצאו העיניים מהחורים. "אני רק עם הטבעת שלי," אמרה עוד ילדה, שנראתה גדולה ממני בשש שנים לפחות. בחנתי אותה. היה לה שיער חום חלק והיא נמנעה מלהסתכל על הנער שצף לידה, שלו היה שיער שחור קצוץ וכובע מצחייה כחול שנראה ישן מאוד ונראתה נבוכה. איכס. התאהבות. הצטמררתי. בדיוק בגלל זה לא רציתי להגיע לגיל ההתבגרות.

"אני עף ושולט באש ו...עכשיו אני מניח שהכובע שלי גם יודע לעשות דברים," אמר הנער והחמיץ פנים כשהוא אוחז בחוזקה בכובע שלו ונראה נסער מסיבה שלא ידעתי אותה. הנערה לידו הסתכלה עליו בחשש ואמא הנהנה בהבנה. "מתחילים, אמא?" שאלתי כדי לזרז את העניינים, וגם ראיתי שאמא נבוכה ורציתי לעזור לה. היא חייכה ופנתה אליי, עיניה משדרות תודה. "קודם תגידי מה הכוחות שלך," אמרה. "בכלל לא אמרת לי." חייכתי בהיסוס. היא צודקת. לא אמרתי לה כי זה הביך אותי משום מה להגיד שיש לי יכולות קסומות, אפילו שלכולם כאן היו. הנחתי שהתרגלתי להיות בלעדיהם, ועכשיו, כשסוף סוף יש לי משהו שבני האדם היו מוכנים לעשות הכל בשבילו, נסוגתי לאחור. אז לכן עכשיו נשמתי עמוק ודיברתי בלי להסתכל על אף אחד. "אממ, אף פעם לא ניסיתי את זה על מישהו עדיין. רק על צבי ים. אבל הכוחות שלי הם לשיר ולכשף עם השירה" אמרתי בביישנות ואמא נשמה בהקלה משום מה. הנחתי שבגלל שכי אני כמו כולם- בהתחלה בן ים מקבל את הכוחות של השירה, ואחר כך כוח כמו לשלוט במים. נדיר מאוד שקודם מקבלים לדוגמא שליטה באש ואז שירה, ואז אתה מקור ללעג ולטיפולים רפואיים. אז נשמתי גם בהקלה עכשיו כשהבנתי שאני בסדר. "נשמע מגניב," אמרה זאת עם השיער השחור בעידוד וחייכתי אליה בתודה. אמא הנהנה ומחאה כף לפני שנתחיל לדבר מה יותר מגניב כשהנערה עם השיער החום גם חייכה אליי. "מצויין. שירן, רוצה לשיר לנו משהו? נעשה מהקטן לגדול." אמרה וחייכה. הסמקתי אבל הנהנתי, זוכרת את מה שגיליתי כשרתי לצבי הים ואז הם צייתו למה שאמרתי. ככל שאתה מפחד יותר לעשות משהו, זה רק אומר לך יותר שאתה צריך לעשות אותו ולהתרכז בעוד רגש שיש לך בנוסף לפחד. אז כחכחתי בגרון עכשיו והתעלמתי מהרצון שלי להעלם עד כמה שהצלחתי. "למי לשיר?" שאלתי אחרי זה את אמא. היא קימטה את המצח ואז הצביעה על צב ים ששחה לידינו והתחיל לברוח מהנערים בבהלה. "לו." אמרה והנהנתי והסתכלתי עליו. בחרתי בסולם הכי פשוט- דו מז'ור, והתחלתי לשיר סתם ככה, בלי לתכנן יותר מידי את המנגינה או את המילים כשכולם מסתכלים עליי: "צב ים שלי, הו צב יפה ובן אלמוות, אנא שחה בשבילי במעגלים!" שרתי בסולם עולה ויורד ואז השתעלתי בתשישות ואמא טפחה לי על הגב. הצב בינתיים שחה במעגלים כמו קרוסלה ואני זהרתי באור זהוב כולי והנערים פערו את הפה ואת העיניים והסתכלו עליי בפחד. התמלאתי גאווה. בהתחלה פחדתי לשיר לידם, אבל אז הגברתי את הפחד בכוונה והוא חלף, מופתע מזה שאני מעודדת אותו. זה הכוח האמיתי, חשבתי בחיוך. אמא כחכחה בגרון והקפיצה את הנערים בבהלה ואני מחאתי כף כדי להסיר את הכישוף, שכדי להסיר אותו צריך להשמיע קול חזק שהוא לא שירה. הצב חזר לעצמו וברח כל עוד נפשו בו. קראתי לו בן אלמוות בשיר כי צבים יכולים לחיות מאות שנים. החלטתי עקב כך לתת לשיר את השם 'חיי נצח'. "עכשיו את, אסנת" אמרה אמא. הנערה עם השיער החום החלק ששמה התברר כאסנת הסתכלה בטבעת שלה, שזהרה באור לבן חלוש והנהנה. "כרגע אני יכולה רק לשלוט במים איתה,"אמרה. נצמדתי לאמא בחשש והיא חיבקה אותי שוב.

"ובכן, עשי זאת" אמרה אמא ואסנת הנהנה והסתכלה על אלמוג, אותו הצב התכוון לאכול לפני רגע. קיוויתי מלאת אשמה שהוא מצא משהו טוב לא פחות לאכול עכשיו. אסנת גרמה למים להזיז את האלמוג מצד לצד כשהיא מראה לצמח את הטבעת, שהאור שלה גדל כרגע עד שאסנת זהרה בכל פניה בצבע לבן ועצמה עיניים בעקבות כך כשהיא מזיזה את האצבע מצד לצד והאלמוג עושה כמותה. התפעלתי. (כשאתה גדל עם קסם, אתה לא פוחד ממנו כבר. רק בהתחלה, ואז מתרגלים במהירות.) "יפה מאוד," אמרה אמא במהירות לפני שיתפתח הוריקן סוער ואסנת קרסה לישיבה בדשא האצות שלנו. הנער תמך בה והוביל אותה לספסל העץ שהיה מול הבית. חייכתי לכל הזכרונות שהציפו אותי למראו. אסנת חייכה ליאיר חיוך חלוש, זה חייך חזרה (איכס) והיא נרדמה.