מים אוויר אדמה אש(נק' מבט: אסנת)

22 0 0
                                    


שוב היינו עם הדרקונים הארורים האלה, והחמצנו פנים, נאנחנו אבל ביצענו את העבודה כשהמפקד פוקד פקודות איך לבצע אותן נכון. זימנו את האור הסגול שעושה שלא יהיה ניתן להגיע אליהם וזה הקיף את הדרקונים עד שלא ראינו כלום מהם. הסתכלנו על המפקד, והוא נראה מרוצה. "עכשיו, לא יהיה לילדים האלה שום סיכויי." אמר בשביעות רצון. הנהנו, מלאי גאווה. לבשנו חליפות וכובעים שחורים שהסתירו את פנינו, כך שרק העיניים והאף שלנו נגלו. היינו לפחות 1000 איש, כמספר הדרקונים. אבל זה גם אמר שיש גם 1000 אנשים בצד השני, מה שדי הרתיע אותנו וגרם לנו להתאמן לקראת קרב, שיכול להיות בכל רגע. צפינו בסיפוק עכשיו איך שוב הדרקונים התעייפו, מאבדים תקווה מלנשוף עלינו אש ושזה יסלק אותנו כשראו שזה לא עובד ועוצמים עיניים. אחרי זה צחקנו, המפקד חייך חיוך מרוצה והתחלנו לדבר בעליזות בינינו, מדברים על העתיד ללא דרקונים וגם סתם על הא ועל דא. מה שעשינו עכשיו היה גם להקים חומה על טבעית נגד הצד השני. צחקנו ושרנו. ואז חייכנו וחזרנו לעולם האגדות לקול יבבות הדרקונים.

התעוררתי בצווחת בהלה ואז קלטתי שאני עדיין על הספסל בחצר הבית של טליה. כולם הסתכלו עליי עכשיו ואביגייל שחתה אליי במהירות, דואגת וחוששת לשלומי. "מה קרה, נתי?" שאלה. התנשמתי, ויאיר, שבדיוק התאמן בכוח האש שלו, כיבה אותה והצטרף אלינו עם טליה והלב שלי התחמם והסטתי מכולם מבט, יודעת שאביגייל בוחנת אותי טוב טוב. שירן חזרה לביתה בדיוק כשאביה הגיע, אוחז קלשון בידו. הוא סגר את דלת הבית ונשארנו רק אנחנו בחוץ. "חלמתי משהו," הצלחתי להגיד בעוד אביגייל מסתכלת עליי בדאגה וטליה בודקת אם יש לי חום. כשראתה שלא, נשמה בהקלה. וגם אני חייכתי בהיסוס בעקבות זה. "מה קרה? מה ראית?" יאיר שאל. בלי להסתכל עליהם, תיארתי להם את החלום עם האור הסגול והאנשים לבושי החליפות השחורות המפחידות וקול השירה המצמרר שלהם. אביגייל ויאיר החווירו וטליה נהייתה מודאגת. קיוויתי שזה בגלל ריח האוכל השרוף שעלה כעת מביתה, אבל ידעתי שלא. מבפנים נשמעה אנחה, והדלקת הכיריים מחדש. "נשמע שהמצב חמור משחשבנו. עליכם להתקדם ולזוז בכל המהירות" החליטה לבסוף. "אבל אנחנו בכלל לא מאומנים" מחה יאיר. "ואני רוצה עוד פרטים על סבא שלי." הוסיף. אביגייל הנהנה בהסכמה ואני התיישבתי בצורה יותר נוחה והסתכלתי על בת הים. טליה הנידה בראשה בעצב. "הלוואי שהיה לנו יותר זמן. אם תבואו לכאן שוב, אספר הכל. יש כל כך הרבה דברים שאתם לא יודעים. אך כעת עליכם לזוז. המפלצות בדרך יספקו לכם את האימונים הדרושים לכם." אמרה ושיחקה בידיה, משפילה מבט עצוב. אביגייל החמיצה פנים ושילבה ידיים, מסתכלת על הבית של משפחת בני הים במבט מהורהר. יאיר שיחק עם הכובע שלו ושחה מצד לצד באי נחת, מגניב אליי מבטים מודאגים מידי פעם. בלעתי רוק והסתכלתי גם על הבית, מגלה ששירן מציצה מחלון הקומה העליונה עלינו בחשש. "מי ישמור על כדור הארץ עכשיו?" שאלתי וחזרתי להסתכל על חבריי. "בני הים שומרים על הים ביחד עם שאר היצורים הקסומים הימיים," אמרה טליה. "בני האוויר והאש עושים כך לאיזור שלכם ושלהם. ויש כמובן את הוריכם." " "והמערות?" שאלתי, חושבת על היד הסודית שלי ועל משהו שיאיר אמר כאשר רק גיליתי על הכל. היה מוזר לחשוב שעברו רק שבועיים ויום בעולם שלנו מאז. "הן ריקות. אבל אפשר לעשות משהו איתן, לא?" טליה הסתכלה עליי בתהייה ונראתה לרגע דומה מאוד לשירן. היו להן אותן עיניים. "למה את מתכוונת?" שאלה. אביגייל הקשיבה בסקרנות. סיפרתי שהמערה שלי היא הכי עתיקה שהיה בה אי פעם דרקון. יאיר חייך, זוכר מה הוא הסביר לי על ההתעתקות- שאפשר לעבור לעולם האגדות הכי בקלות מהמערה הכי עתיקה באיזור שהייתה פעם של דרקון. אביגייל התנשפה בהלם. "אולי הכי עתיקה מאז מלחמת העולם השנייה," טליה אמרה והתכווצתי באכזבה. יאיר החמיץ פנים. "זה יותר הגיוני. אבל מה רצית לעשות בהן?" שאלה. "להעביר אליהן את כל הדרקונים, ביחד עם קסם ריפויי" אמרתי. טליה נהייתה מודאגת שוב ויאיר מצמץ. "את מדברת על דבר מורכב מאוד לביצוע," אמרה טליה. "משמידי האש יבחינו במעשה מיד, אפילו אם רק דרקון אחד יעלם." הנהנתי. "אני יודעת. אבל הם לא ידעו לאן הם נעלמו, כי זה יהיה למערות בעולם בני הים" אמרתי, יודעת שאני מפילה פצצה. טליה קפאה במקום, אפילו הזנב שלה לא זז. אביגייל הסתכלה עליי כאילו חוששת לשפיותי. יאיר הסתכל עליי כאילו שאני משוגעת, אבל התחלתי להתרגל לזה אז התעלמתי ממנו. "את מודעת שזה בלתי אפשרי. יש אלפי דרקונים." אמר. הנהנתי, נושמת עמוק ומדברת בעיקר ליאיר.

"אבל יש גם אלפי בני ובנות ים," התעקשתי וטליה יצאה מהקיפאון. "את צודקת," הסכימה ויאיר מצמץ שוב ואביגייל עברה לחשוש לשפיותה של טליה עכשיו. חייכתי. "מגיל גן עד זקנה יש בני ובנות ים. כולם יוכלו לעזור במשימה. אבל מה אתם תעשו בינתיים?" שאלה. "נצא לדרך להילחם," אמרתי. אביגייל ויאיר בלעו רוק ונרתעו כאיש אחד.

הפיה והדרקוןWhere stories live. Discover now