הפיה והדרקון

(נק' מבט: שגית)

השפלתי מבט לשטיח האדום שהובא לכאן מזמן בהלם משולב בצער. אצטרך לספר לבת שלי הכל עכשיו, להכניס גם אותה לחיים שלנו. 'לפחות היא כבר בת 12 וחצי,' ניחמתי את עצמי. 'והיא אמיצה. היא תשרוד.' חבריי שראו שאני עצובה, כיבדו אותי ודיברו עם חבריהם. כשהתאוששתי פחות או יותר וראיתי ששמעון ידידי מסתכל עליי בדאגה, חייכתי אליו חיוך מרגיע ומחאתי כף. כולם מיד השתתקו והסתכלו עליי בחשש. "הכל בסדר," ניחמתי אותם והם הרפו את הכתפיים, אבל כיוונתי את הדברים שלי בעיקר לשמעון. אסנת הכירה אותו, אבל כנראה מעוצמת הרגשות שלה לא זיהתה אותו. "אסביר לבתי הכל כשנסיים ואחזור הבייתה." "את בטוחה?" שאל שמעון בחשש אחרי שהרים יד לרשות הדיבור והנהנתי. "אז אם לחזור לנושא הדיון..." אמר מישהו אחרי שהרים יד גם. הנהנתי אליו וכחכחתי בגרון ושמעון הבין שהנושא סגור ויותר לא דיברנו על אסנת. "כן. המפלצות מתעוררות ואלה שבעדינו מתוחות. מה אתם מציעים לעשות בנידון?" שאלתי והסתכלתי עליהם בתקווה לרעיון. "להציב שומרים," אמר מישהו אחרי שהרים יד. "להגן על האנשים הרגילים כמה שיותר. אסור שיגלו את הדרקונים." הנהנתי בהסכמה. "מי מתנדב?" שאלתי והוצאתי דף ועט. נוצר תור מולי ואנשים נרשמו לשמירות, וכשהמפגש נגמר אני ושמעון הלכנו יחד אליי הבייתה להסביר לאסנת. שמחתי שלא אהיה לבד בזה. כשהגענו מצאנו את אסנת זועפת מול הטלוויזיה והיא לא הסתכלה עלינו כשהגענו. "היי," אמרה בקול נוקשה והלב שלי נצבט. שמעון כחכח בגרון והיא קפצה והסתכלה עליו. "שום כיף? שום חיבוק?" הוא העמיד פני נעלב ואסנת נהייתה נבוכה ובאה אלינו בהיסוס. שמעון והיא החליפו כיפים. שמעון שמר עליה הרבה כשהיא הייתה קטנה בבייביסיטר. "איך היה בבית ספר?" ניסיתי לפתוח שיחה נעימה. אסנת משכה בכתפיים בלי להסתכל עלינו. "טוב" אמרה בלי לפרט. "את מי פגשת? מי ראית?" חקרתי, זוכרת משהו שקראתי באינטרנט לאיך לדבר עם ילדים כשהם חוזרים הבייתה. שמעון נראה מתרשם מהשאלות. -"אביגייל. אביגייל." זה גרם לה לחייך קצת אבל היא מיד חזרה להיות זועפת. שתקתי בבושה. "אז מה עשית במערה? או ש..מה עשיתם?" היא שלחה מבט לשמעון, שהשפיל את המבט במבוכה. גייסתי חיוך עליז מזוייף. "חכי חכי! מוכנה למשחק איפה הדרקון שלי?" שאלתי. אסנת השפילה מבט אבל הנהנה. המשחק 'איפה הדרקון שלי' נועד למצוא את הרגעים הטובים מהיום, וגם שכשאני סוף סוף אספר לה יהיה לה מגן. שמעון נראה משועשע, בוודאי חושב שהשתגעתי. "חמישה דברים טובים שקרו לך היום," אמרתי בקול פוקד אבל בהומור, "או שאני לא מספרת לך מה עשינו שם." אסנת נאנחה. "המערה. התחלתי לקרוא הארי פוטר. אביגייל. את. שמעון." מחאתי כפיים ואסנת גלגלה עיניים. שמעון נראה מוחמא. "מרשים." אמרתי ברצינות ואסנת חזרה לזעוף. "אז את מתכוונת לספר או שאני יכולה לחכות למשיח?" שאלה. צחקתי והתיישבנו ליד השולחן.