הפיה והדרקון

(נק' מבט: אסנת)

"תודה לאל." אמא אמרה כשהתעוררתי במטושטש ושמה לי מטלית חמה על המצח. עד לאותו רגע לא שמתי לב שהיה לי חום. הזזתי את הראש ימינה לאט וראיתי שאני בבית במיטה שלי ויאיר, אביגייל, שמעון, ליסה וגדעון, שון וקורט מסתכלים עליי בדאגה. כששון ראה שפתחתי עיניים הוא נשם בהקלה ומיהר אליי משום מה. הוא הניח לי יד על הבטן ומיד הרגשתי בריאה. "יש לי כוח ריפויי," אמר. "זה הכוח שלי." 'אז בגלל זה אתה נחמד וקורט לא?' רציתי לשאול, אבל התאפקתי. חייכתי אליו בתודה והוא הנהן כמבין וחזר להתרכז. יאיר צחק בהקלה ואביגייל חייכה אליו ואז אליי. "דאגנו לך. ישנת יומיים." אמרה. הלב שלי נעצר לרגע. "יומיים?" חרחרתי. אמא הושיטה לי כוס מים בכוס פלסטיק כחולה, אחת מכוסות הילדות שלנו. שתיתי והחזרתי לה כוס ריקה כמעט. שמעון השעין לי את הכרית על הקיר, כמו מיטה של בית חולים. התיישבתי והחדר הסתחרר לרגע. אופיר אחותי הגדולה בת החמש עשרה הביאה לי הר של מעדני חלב. הסתכלתי עליהם בתהייה. אמא חייכה. "כשחוזרים להכרה בהתחלה מוטב לאכול דברים רכים וקלים לעיכול." הסבירה. "לצערי הדבר היחיד שאופיר העלתה בדעתה הוא מעדנים." אופיר החמיצה פנים מאחוריי גבה וצחקתי. "טוב," אמרתי ואמא הביאה לי מילקי עם כפית אחרי שפתחה אותו. אכלתי בידיים רועדות כשכולם עוקבים אחרי כל תנועה שלי, פוחדים בבירור ששוב אתעלף. חשבתי משום מה על שירן עכשיו, בת הים הקטנה. (תרתי משמע.) תהיתי מה הם עשו אחרי שהלכנו וחשבתי שצריך לעדכן אותם.

"מה עם הדרקונים?" שאלתי. אמא חייכה אליי. "הם בסדר. הדרקונים שהיו בעולם בני הים שוחררו לעולם האגדות העליון שוב. וכשאני אומרת 'עליון' אני לא מתכוונת לזה שהוא טוב יותר מבני הים, אלא שהוא פשוטו כמשמעו- לא מתחת למים אלא למעלה. אבל הבעייה היא..." היא היססה לרגע. שמעון המשיך במקומה והסתכלתי עליו. "הם שוב חולים," אמר. קפאתי ושמטתי את הכפית במילקי שלי. נזכרתי מה יאיר אמר בהתחלה: 'אבל אם הם לא הצליחו, למה שאנחנו כן?' וחזרתי לשכב, רועדת. יאיר נהיה מודאג. "אין מה לעשות?" שאל בנימה שהחביאה 'אמרתי לך' בשבילי. עצמתי עיניים. "יש," אמא אמרה, והקול שלה נהיה חד, כאילו שהיא עוצרת רגשות. "הטבעת של אסנת. יש בה כוחות ריפויי גם." והבנתי מיד למה הוא חד. פתחתי עיניים כשנזכרתי ב''חלום'' שלי. מה שאול אמר? ספרי לאמא שלך מה קרה. לא. אחרי זה.נו, אז במעיין המראות בתוך המים. היא התרופה. בזמנו חשבתי שהוא דיבר על הטבעת. אבל עכשיו...מה אם הוא התכוון אליי? הסתכלתי על שמעון ואמא, איך ששמעון שם לה יד על הכתף והסתכל על שתינו בדאגה. חשבתי על כל הריבים שהיו לאמא עם שאול, ואיך עם שמעון לא היה אף ריב. וחייכתי וקמתי לישיבה. 

"לא," אמרתי וכולם התבלבלו. "זאת אומרת, גם." המשכתי. "אבל גם אני עצמי התרופה." יאיר ואביגייל בהו בי שניהם בתהייה. "על מה את מדברת, נתי?" אביגייל שאלה וחייכתי. נראה ששמעון מבין והוא הסמיק. "אפשר אותה?" שאל. הנהנתי ונתתי לו את הטבעת. אמא התבלבלה לחלוטין והלב שלי דפק. ספרי לאמא שלך מה קרה. המשפט הדהד בראשי. "אמא," אמרתי והסתכלתי עליה. היא הסתכלה עליי בשאלה. נשמתי עמוק ואביגייל הנהנה אליי בעידוד ויאיר חייך. זה נתן לי אומץ. "שאול התחרט. לפני שהוא מת, פגשתי אותו במעיין המראות. כן, היינו שם" אמרתי במהירות כשהיא פתחה את הפה. היא סגרה אותו והנהנה לי להמשיך. יאיר ואביגייל החליפו מבטים. "הוא רצה שתדעי את זה. שהוא מצטער." סיימתי. אמא קפאה. שמעון כרה ברך והתחבאתי בשמיכה, מתאפקת מלצרוח מרוב אושר עם ידיים על הפה ושמחה על החושך. שמעתי את המשפט "שגית, התינשאי לי?" משמעון. "כן," היא אמרה ברעד. הצצתי בזהירות וראיתי אותו מחייך חיוך גדול ושם לה את טבעת הכתר על האצבע. כולם מחאו כפיים ושמעון ואמא התנשקו במהירות. שמעון הרים יד לבקשת שקט. "אני לא הולך לעשות טקס חתונה," אמר בקול צרוד. כולם השתתקו וחיכו שימשיך. "אתם מספיקים לי." שגית צחקה ברעד וחיבקה אותו. הרגשתי חום בכל הגוף. שמחתי לראות אותה מאושרת.

"תמיד צנוע, שמעון." אמרה. כולם יצאו מהחדר חוץ מאביגייל ויאיר, שחייכו בהיסוס. "אז מה," אביגייל אמרה לשקט. "חתונה חתונה, אבל אתם חברים?" שאלה. יאיר צחק ואני שוב נבלעתי בשמיכה. "כן." אמר ויצאתי כדי להנהן גם. אביגייל חייכה. "אבל רגע. שכחנו משהו," אמרה. הסתכלנו עליה בשאלה בזמן שלמטה התחלנו לשמוע אפיית עוגה. אביגייל הושיטה יד ימין הצידה ופסל כסוף של דרקון הופיע בידה. בהיתי בו ולפתע ידעתי איך קוראים לו. "זה פייטר," אמרתי והם הנהנו. "צריך להביא אותו ליד הסודית." המשכתי והם הנהנו שוב. חייכתי, יודעת שנעשה את זה מחר- ונרדמתי. יאיר נישק לי על המצח והם יצאו וכיבו את האור.