הפיה והדרקון

נעים מאוד (נק' מבט: אביגייל)

לא הבנתי מה קורה פה. לפני רגע, לפני שנרדמתי, דאגתי עוד מזה שהחברה שלי מתאהבת. עכשיו יאיר נראה מסכן כזה, שזה כבר לא היה אכפת לי מזה שאסנת ליטפה אותו בניחום מבולבל. "סבא שלי לא היה חלק ממשמידי האש," יאיר לחש בקול צרוד מרוב בכי וקפאתי. מה לעזעזל? החלטתי להקשיב עד שאבין מה קורה פה. טליה הסתכלה עליו בעצב וזאת כנראה הייתה מספיק תשובה בשבילו. הוא קרס בכיסא. "אבל...הוא מעולם לא סיפר לי...לא עלייך ולא על שום דבר, אפילו בבר מצווה" יאיר אמר. חייכתי לרגע בהיסוס כשחשבתי על כל המשפחה שלו זורקת עליו סוכריות כשהוא מסיים לקרוא את הפרשה שלו. טליה נשמה עמוק. "אני מצטערת. אך זאת האמת. ונראה שהוא לא רצה לספר לך בדיוק בשל כך. אך כעת אתם יכולים לנקום." אמרה וחייכה שוב. יאיר גמע בצמא כל מילה שלה בעוד דמעות ממשיכות לזלוג על פניו ואסנת ממשיכה ללטף לו את הכתף. "אוכל ללמד אותכם לשלוט בכוחות שלכם עד הרגע בו תצטרכו להילחם במשמידי האש." הנהנו בתודה אני ואסנת, ויאיר לא. הוא עדיין בכה ונראה המום. אני ואסנת אחזנו בידיו והוא התיישב שוב בכניעה. אסנת נראתה עצובה כל כך גם בעקבות הסיפור שרציתי לחבק את שניהם לנצח. "למדנו על הכוחות שלנו במעיין המראות," אמרתי, בעיקר כדי להסיט את הנושא למשהו שמח יותר. טליה הנהנה וחייכה אליי. "מצויין. כעת אתם יכולים להתאמן- שירני, אם את רוצה להקשיב, פשוט בואי והצטרפי לשיחה." נזפה בביתה כנראה, והתבלבלתי ועקבתי אחריי המבט שלה,מגלה בת שש ביישנית למראה עם זנב בת ים וסמוקה במדרגות לידינו. "טוב אמא" צייצה ושחתה לאימה, שחיבקה אותה ביד אחת. חייכתי לשירן והיא חייכה בהיסוס ואז התחבאה בחיבוק אימה. "זאת ביתי, שירן" הציגה אותה טליה והנהנו. "האמת, היא תוכל להתאמן איתכם בכוחות שלה. זה יהיה מצויין, נכון שירני?" "כן אמא" היא צייצה וצחקנו צחוק משחרר. טליה גם צחקה. שירן המשיכה לקבור את עצמה בחיק אימה בבושה.

"קראתי לה שירן על שם שירתן של הסירנות- כדי שתמיד תשיג מה שהיא רוצה. באופן אירוני, היא רוצה מאוד לשלוט בכוחות שלה אבל מתעצלת כל פעם מחדש להתאמן בהם." היא הסתכלה על ביתה בנזיפה בחיבה, וזאת החמיצה פנים. "אני לא מתעצלת, זה קשה" רטנה שירן בתמימות. חייכתי כי היא הזכירה לי אותי בגילה. "תוכלי עכשיו להתאמן איתנו" אמרתי והיא הסתכלה עלינו בהיסוס. יאיר הנהן ומחה את פניו ועיניו בנייר מגבת שקיבל מטליה. תהיתי איך הנייר לא רטוב כולו, אבל אז קלטתי שגם האוכל לא היה רטוב. הנחתי בעקבות כך שבקסם. "טוב" שירן אמרה ונשמה בהקלה. טליה חייכה בנועם וליטפה אותה בשערה, שהיה אסוף לצמה דקיקה חמודה. "אם כך, בואו נחזור לחצר ותתחילו" אמרה והנהנו וקמנו אחריי עוד שתייה מהכוסות ויצאנו להתאמן. שירן וטליה הובילו כששירן מחזיקה ביד של טליה. "אממ," אמרתי כשהגענו לדשא האצות ושירן שחתה מעלה מטה בהתרגשות, צוחקת ומוחאת כפיים וטליה מחייכת אליה. "אני אוכל להפוך לדרקון כאן?" שאלתי בהיסוס וטליה הנהנה להפתעתי. "כן כי כעת את נושמת." אמרה וחייכתי בהקלה. ועם זאת גם פחדתי שלא אוכל לחזור לעצמי, אבל ניחמתי את עצמי שבשביל זה האימונים עכשיו. "מה זה דרקון?" שירן שאלה. "דרקון מזכיר קצת תנין," טליה אמרה. שירן הסתכלה בי בתהייה והסמקתי, יודעת בבירור שהיא מדמיינת אותי נושפת אש ברשעות. ככה גם אחותי הקטנה אוריה התנהגה אליי, עד שגילתה שהיא הופכת לדרקון בעצמה. (ואז כמובן החזרתי לה.) "רק שהוא נושף אש ונראה שונה. אביגייל שלנו הופכת לדרקון מאז ומתמיד. אני צודקת?" שאלה טליה והנהנתי בביישנות. טליה חייכה ושירן נראתה מפוחדת ושיחקה עם הצמה שלה בשיער. "אז הבא נתחיל," טליה אמרה בחיוך.