הפיה והדרקון

(נק' מבט: אסנת)

נכנסנו מחוייכים למנהרה אחרי שמישהו לחץ על ציור היד והיא זהרה והסתובבה כולנו וכבר לא פחדתי כי הייתי עם חברים. הגענו למקום עם הציורי ידיים, והצטמררתי שוב. בחנתי את הציורים ועכשיו ראיתי את מה שלא ראיתי אז- שהיצורים שהקדמונים הרגו היו דינוזאורים, ערפדים, אנשי זאב, דרקונים, ועוד. בלעתי רוק ויאיר שלח לי חיוך מעודד כשהסתכלתי עליו. הוא הדליק אש בידיו כדי להאיר את המערה. הצלחתי לחייך בחזרה. באור יותר טוב. אביגייל הסתכלה עלינו בדאגה ואז נשכה את השפתיים. הלב שלי נעצר כשנזכרתי בשיחה שהבטחתי ביני לבין עצמי שאעשה איתה. השפלתי את המבט ורשמתי לעצמי לעשות אותה כשהכל ייגמר. יאיר בהה בשתינו בבילבול, כיבה אש ביד אחת ושקע במחשבות. "אהמ," אמא אמרה וכולנו הסתכלנו עליה, אני במטושטש. "התכנסנו כאן כמיטב המסורת, אשר היא להטביע יד בקיר המערה הזאת- היד הסודית-" זזתי במבוכה במקום כשהיא אמרה את השם למרות שאישרתי לה להגיד אותו בדרך לכאן -..."של מי שסיים מסע והציל אותנו כדי שהדורות הבאים יזכרו אותו ולתעד את מסעו בציור." פתחה והסתכלה עלינו בחיוך מסמנת בידה הימנית לקיר ומראה את הציורים הישנים. הקהל הסתכל ביראה. שלושתינו החלפנו מבטים מודאגים והבטן שלי התהפכה ולפי המבט על פניהם של חבריי ראיתי שגם שלהם. עם כל הכבוד למסורת, מאיפה נביא כל כך הרבה דם? ולמה, בכלל, צריך דם? "אולם, בגלל שהטכנולוגייה התפתחה קצת מאז הפעם האחרונה שעשו את זה," הקהל צחק ואמא חייכה לעצמה, "אנחנו נשתמש בצבע אדום פשוט במקום בדם ונזמן ציור בקסם שיספר על המסע של הפיה והדרקון." אמא סימנה לשלושתינו להתקרב והבנתי שהיא התכוונה אליי ואל פייטר במילים 'הפיה והדרקון,' אבל בלב שייכתי את זה אליי, לאביגייל וליאיר. טבלנו את הידיים בצבע אדום שהיה שם בצלחת על כיסא עץ גבוה ואחד אחרי השני סימנו את המערה בטביעות הידיים שלנו. שטפנו ידיים במגבונים שקיבלנו משמעון אחר כך בזמן שמישהו נקש באצבעות. הסתובבתי חזרה לקיר עם הציורים ועצרתי את הנשימה כשהציור פשוט הופיע, ותיעד הכל- כמו פסיפס, רק בציור: ראיתי אותי מגלה את המקום הזה לראשונה, ונראית מבוהלת מאוד. את שאול נותן לי את הטבעת לראשונה, את שדה 'פירות החיים', השדה שמעיר את הכוחות, את 'מעיין המראות' עם ליאן ושלושתינו מסתכלים על המים, את השיט בסירה של שון וקורט, את אביגייל עוקבת אחרינו כדרקון בזמן שאני ויאיר עפנו על אריה לפני שהוא קיבל את שמו, את הבית של שירן וטליה, ועוד המון מהאירועים של המסע, הכל לפרטי פרטים. בלעתי רוק. "ואוו," אמרתי ואמא הנהנה בשביעות רצון והודתה בראש למי שנקש באצבעות והוא חייך. הקהל חזר לדבר בזמן ששלושתינו התקרבנו למשפחות שלנו.

שחררנו את פייטר במערה והוא התכרבל לשינה. מישהו נוסף שם לו חציר למיטה וחציר לאוכל בנפרד ומים בקערה ענקית ואביגייל חייכה. הטקס נגמר וחזרנו הבייתה. למחרת הלכנו לעולם האגדות(לשם שינויי באישור ההורים) כדי לעדכן את טליה ושירן. שירן שמחה לראות אותנו וחיבקה אותנו אחרי ששחתה אלינו בשחייה מהירה, ההפך הגמור מהפגישה הראשונה. היא גררה אותנו לשולחן האוכל ואמא שלה חייכה והביאה לנו עוגיות, שוקו, מים ותה- או לפחות, ככה אני ראיתי את המאכלים האלה. בעלה שעכשיו ראינו אותו לראשונה הציג את עצמו כארגמן והתיישב איתנו. "גיליתי את הכוח הנוסף שלי," שירן הודיעה בסוף הסיפור אחרי שכולם הנהנו בהערכה ואמרו לנו כל הכבוד. יאיר לקח עוגייה ושוקו. "מה זאת אומרת? חשבתי שהכוח שלך הוא שירה." אמר. טליה חייכה. "לכל בן ים הכוח בהתחלה הוא שירה- ואז מתגלה לו כוח נוסף." הסבירה. יאיר הנהן בהבנה והתחיל לאכול. חייכתי, חושבת על הארי פוטר שסוף סוף חזרתי לקרוא. "ומהו?" שאלתי את שירן. "ריפויי!" הכריזה. "נפצעתי פעם אחת שתקפו את הבית. הם לא רצו לעזור לדרקו...משהו. נלחמתי בהם עם השירה ואז 'חד תקף אותי בחנית שלו ונשרטתי. ב'תחלה בכיתי, אבל אז זה נרפא!" אמרה בגאווה וחזרה לאכול. הנהנתי בהתפעלות. "מגניב!" אמרתי בכנות. מאז שאול, הערכתי את הריפויי. שריטה אפשר לתקן. מוות...לא ממש. שירן חייכה לעצמה. "אז עכשיו הכל בסדר," טליה אמרה והנהנו. "הדרקונים בבית שוב?" שאלה. הנהנו עוד פעם. טליה חייכה. לאחר העדכון חזרנו כל אחד לבית שלו- חוץ מאביגייל, שנשארה אצלי עוד קצת.