הפיה והדרקון

עננה אפורה (נק' מבט: אסנת)

אמא הסבירה לי שמפלצות קיימות, ואפילו כוחות על. בהיתי בה קפואה, ושמעון הנהן לאישור. "אני יודע. טירוף, נכון?" אמר בקלילות. "לוהט," אמא אישרה והוא חייך. אני עדיין הייתי המומה מכדי לצחוק. דרקונים? פיות? "איפה כל הדרקונים?" לחשתי ואמא חייכה אליי. "במערות." אמרה וקפאתי שוב, חושבת על מה שגיליתי במערה שלי. "כן, בעבר היה דרקון גם במערה שלך" אמרה. "לכן היינו שם היום...ולא רק היום." היא נראתה מבויישת בעצמה, אבל שכחתי לגמרי מהכעס שלי. "כל שאר המערות מלאות דרקונים גם בימינו." "דר..דרקו..." לא הצלחתי להשלים את המילה. ניסיתי לדמיין דרקון עף מעל קניון, אבל לא הצלחתי. "אבל כל הדרקונים חולים," אמר שמעון והסתכלתי עליו בהיסוס. "חוץ מאחד, המנהיג שלהם, שאכשהו לא חולה. אנחנו שומרים עליהם עכשיו." "במה הם חולים?" שאלתי בפחד. זה מדבק בני אדם? "אנחנו לא יודעים," אמר שמעון בעצב והלב שלי דפק בפחד. "את זה ננסה לראות במשימה הבאה שלנו, שהיא תוכל להיות בה לשם שינויי והפעם?" שאל ופנה לאמא, שחייכה בהיסוס והנהנה לחרדתי. דרקון? לפגוש דרקון? עם אש והכל? "כן. היא יכולה להיות במקום מוגן מהם ולראות," אמרה בקול רגוע, שהרגיע גם אותי קצת. "רגע," מלמלתי והם הסתכלו עליי. "אמרתם פיות...איפה הן? ו.ו.. מפלצות.." גמגמתי. "בעולם שלהן," אמרה אמא ונשמתי בהקלה. "כמובן, גם הדרקונים אמורים להיות שם, אבל כיוון שהם חולים הבאנו אותם לכדור הארץ." "הבאתם?" שאלתי באימה. אמא הנהנה. "עפנו עליהם." אמרה. הבטן שלי התכווצה. גם לדמיין את אמא עפה על דרקון לא היה אפשרי בשבילי. בהיתי ברצפה בזמן שתהיתי מה קרה לעולם שלי. אמא חייכה. "אני חושבת שאין טוב ממראה עין," אמרה ושמעון הנהן וקם. "שנלך עכשיו? ואז האחרים יתקדמו בפגישות הבאות." שמעון הנהן שוב והם גררו אותי החוצה. נסענו, אבל כל כך פחדתי לראות דרקון פתאום בשמיים שעצמתי עיניים כל הדרך. חשבתי על יום הולדת 13 שלי שמתקרבת, אני אקבל פיה כמתנה? כמעט צחקתי צחוק מר. ואז חשבתי בעצב על המערה שלי. מסתבר שכל זמן שלא הייתי בה, הם היו בה. ומה אמא אמרה בקשר לזה שפעם היה בה דרקון? ולפתע תהיתי על יאיר, מה הוא עושה עכשיו והאם הוא יודע ליד מה הוא הלך. ואז תהיתי למה חשבתי עליו ואם הוא קשור אכשהו לדרקונים. "הגענו," אמר שמעון ויצאתי מהמכונית ברעד. להפתעתי היינו מול שדה רגיל לחקלאות ואורווה רגילה לפרות הייתה מולינו. זה נראה מקום מושלם לנסיעה- הכביש אכן המשיך, אבל אמא יצא מהאוטו גם. "איפה-איפה הם?" שאלתי וחיפשתי אש בשמיים. אמא הנהנה. "בואו." אמרה והלכנו. כעבור חצי שעה, הגענו למה שהתאים להיות המון לולי תרנגולות, אבל במקומם ראיתי...אויי. קפאתי בין אמא לשמעון באימה, כי ראיתי דרקונים נושפים אש, כל דרקון בלול משלו. "למה הם בלולים?" לחשתי. אני הייתי שמה אותם בכלוב. רגע, בעצם תשכחו מזה. הייתי משאירה אותם בעולם שלהם.

"כמו שאמרנו, הם חולים" אמרה אמא בעצב ושמעון השפיל מבט עצוב לדרקון שנשף אש מולינו. "וכשהם לחוצים, הם נוהגים להיות עצבניים יותר, כלומר לנשוף יותר אש. לכן אנחנו עובדים קשה עכשיו." הוסיפה. הסתכלתי על הדרקון מולי. הוא היה אפור כולו ונראה כמו לטאה ענקית. 'זה לא כזה מפחיד,' מצאתי את עצמי חושבת. הוא באמת נשף אש ללא הפסקה והשמיע מה שכנראה היה יללות והסתובב סביב עצמו שוב ושוב. "מה קרה להם?" שאלתי. "כמו שאמרנו, אנחנו לא יודעים" אמר שמעון. הסתכלתי שוב על הדרקון האפור, שבסוף הלך לישון. "הוא אמור להיות אפור?" שאלתי והצבעתי עליו ביד רועדת. אמא נראתה מבולבלת פתאום. "מה פתאום. דרקונים צבעוניים מטבעם. למה את-" ואז היא צעקה בבהלה ונרתעה אחורה כשראתה לאן הצבעתי. "אלוהים אדירים!" אמרה. הדרקון כבר נרדם ונשם בקצב. הרטבתי את השפתיים. "אז זה לא אמור להיות ככה?" מלמלתי בקול רועד. באופן משונה ביותר, ריחמתי על הדרקון. הוא חולה והוא בטח מתגעגע הבייתה. אמא ושמעון שתקו בעצב וזה ענה לי מספיק. "יש משהו לעשות?" שאלתי והסתכלתי על אמא, שנראתה מופתעת מהשאלה שלי. "זה מה שאנחנו מנסים," אמרה. כל התשובות שלהם הבהירו לי שהם מבולבלים ועצובים לא פחות ממני. "האש שלו חלשה," ציינתי כשהדרקון ליד הדרקון מולינו נשף ממש קצת אש. אמא הנהנה. "אנחנו מחפשים עכשיו את התרופה שלהם" אמר שמעון. "יהיה נס אם נמצא." בהיתי בדרקון הישן. "איך חשבתם לרפא אותם?" שאלתי. "אה," אמרה אמא. "כאן מגיע החלק של הכוחות על. יש לנו מרפאים עם הכוח לרפא. הם אמורים לבוא עוד שבוע-" "שבוע?" נחרדתי. "זה המון זמן!" -"אני יודעת," אמרה אמא. "אבל יותר מידי זמן עם הדרקונים זה לא טוב לנו ולא להם." 

"אמרת שיש להם עולם," נזכרתי. "איפה הוא? אולי שם יש תרופה!" "חשבנו על זה באחת האסיפות," הודתה אמא. "אבל אף אחד לא מעז לחזור לעולם שלהם ולנסות." "למה?" שאלתי. "שם גרות כל המפלצות," הסביר שמעון. שתקתי בהבנה. "בקושי הצלחנו להוציא את הדרקונים." "לא נכנסים לשם הרבה?" שאלתי ואמא הנידה בראשה. "יש עוד ילדים כמוני שיודעים על כל זה?" שאלתי כשנזכרתי ביאיר. "ברור," אמרה אמא. "הילדים שלנו, של כל מי שבא לאסיפות." "ו...יש מישהו שקוראים לו יאיר?" שאלתי בהיסוס. אמא קימטה את המצח. "נדמה לי שכן." תחושת הביטחון שלי גברה בקשר למה שעמדתי לעשות. "מי ההורים שלו?" שאלתי כביכול בדרך אגב. "יש להם כוחות?" הוספתי. "כן,"אמא אמרה. "אני ושמעון המנהיגים. בעבר זה היה אני ואבא שלך, אבל..." היא כחכחה בגרון. אמא ואבא התגרשו כשהייתי בת 10 ועצרתי את הנשימה עכשיו כשהיא דיברה על זה. "בכל אופן, יאיר אמור להיות בעל כוחות, כמו כולנו. הוא גר ברחוב הצמוד לנו." "איזה?" שאלתי. אמא אמרה לי את שם הרחוב ותיארה לי איפה הבית שלהם אמור להיות. "אבל למה את שואלת?" שאלה פתאום והסתכלה עליי במבט חודר. "כי יהיה מגניב לדבר על זה עם מישהו בגיל שלי," אמרתי במהירות ובלב דופק. אמא נרגעה וחייכה. "כן. תוכלי לבקר אותו בקרוב." אמרה. 

הערת הכותבת:

עכשיו זה יחזור להיות רק מהנקודת מבט של אסנת