הפיה והדרקון

(נק' מבט: יאיר)

חיכינו לאסנת בזמן ששקעתי במחשבות ואביגייל כמעט נכנסה למים לפני הזמן ואז זזה באי נחת במקום וחוזר חלילה מרוב דאגה לחברתה. ליאן נעצה מבט מרוכז במים במשך שעה בלי לזוז. אני בהיתי ברצפה האפורה מרוב עותק והמלאה באצות כשאני בקושי שם לב למה שקורה סביבי. בבריכה ראיתי אותי עושה דבר מוזר- הפכתי לכל מיני חיות ואף תקשרתי עם חיות. (התעלמתי מהשימושים בכוחות שעשיתי, כי לזה כבר יחסית התרגלתי. בינתיים נראה שאני יכול לעוף ולשלוט באש. ) ו...גם... אסנת יצאה מהמים בבת אחת וירקה אותם כמו דולפין ואז השתעלה ואני נרתעתי כי היא השפריצה עליי מים והתעוררתי באחת מהטרנס המוזר שהייתי בו בגועל והתנערתי כולי. אביגייל צווחה וכמעט רצה אליה בדאגה, אבל ליאן עצרה אותה בקפיצה אדירה, נתנה לה מבט רב משמעות, אביגייל הנהנה בבהלה וליאן קפצה למים. הסתכלתי עליה מטושטש, תוהה במעורפל ממתי אריות יודעים לשחות. אסנת נתמכה בה ורעדה עדיין כשהגיעה אלינו. הטבעת שלה זהרה שוב באור לבן חלוש ובהיתי בטבעת הכתר. זכרתי שהיא יכולה לשלוט במים איתה, ותהיתי מה קרה לה בבריכה ולאן היא נעלמה. אני נעלמתי למקום שהייתי הולך אליו הרבה עם חברים שלי, אבל הייתי לבד. אביגייל בינתיים תפסה במגבת באינסטינג מוצלח שהופיעה באוויר ועטפה בה את אסנת. קינאתי. למה לה הופיעה מגבת לכל הגוף? ואז נזכרתי שאני הטרטבתי רק ברגליים. בריכה חכמה. החמצתי פנים ושילבתי ידיים, חוזר לעצמי. אביגייל מלמלה דברי הרגעה לאסנת ההמומה, עד שליאן שאגה שוב. קפצנו וצווחנו בבהלה. הסתכלתי על הספינקס בזעף, ואז ראיתי תנועה של משהו לבן בזווית העין שלי שוב ושוב מצד ימין. "אריה!" קראתי בשמחה ורצתי אליו. כבר הרגשתי יותר טוב. חיבקתי אותו והסתכלנו אחד על השני. הוא צהל. 'אתה בסדר?' המילים שלו היתרגמו לי במוח. הנהנתי ברעד כשאני חושב על מה שראיתי בבריכה כדי להירגע שאני לא הוזה את אריה. עד עכשיו די חשבתי ככה. "כולנו בסדר," הרגעתי אותו והוא המשיך להסתכל עליי בדאגה. אוזניים, תנועות עיניים וגוף וכנפיים- וכמובן גם שצהלות- זה כל מה שפגסוס צריך כדי לתקשר עם העולם. (וסוס, רק שהוא בלי החלק של הכנפיים.) כרגע העיניים שלו היו שקופות כאילו הוא עומד לבכות כל רגע והאוזניים שמוטות, כלומר הוא מודאג ועייף מאוד מהמסע. חיבקתי אותו שוב ואז הרגשתי שמסתכלים עליי. הסתובבתי וראיתי את אסנת המותשת מסתכלת עליי בהלם. נזכרתי כשהלב שלי נעצר שלא סיפרתי להם על היכולות שלי, אבל כשהתחלתי לדבר ליאן הנידה בראשה. "עוד לא. כשאביגייל תחזור." אמרה. הנהנתי חלושות ושלחתי מבט מתנצל לאסנת, שהנהנה בחזרה בהבנה המומה. התיישבנו וחיכינו. אסנת משום מה מיד האדימה כולה. "מה ראית במים?" לחשתי לה, כדי שליאן לא תשמע, אבל היא הנידה בראשה בחוזקה ובעקשנות ונאנחתי וחזרתי להסתכל במים. אסנת הורידה את המגבת לאדמה כשאביגייל הופיעה כעבור עוד עשר דקות, הופיעה לה מגבת קטנה(צהלתי בלב), היא התנגבה והתלבשה ואז התיישבנו כולנו. החלפנו חוויות אחרי החלפות מבטים מודאגים והנהון לאישור של ליאן, שחייכה בסיפוק והלכה להפתעתנו להתיישב מול אריה, שצהל ברטינה אבל לא מחה. "אז את שולטת באש והופכת לדרקון," אסנת סיכמה את דבריה של אביגייל והסתכלה על חברתה שהנהנה לאישור ואז הסתכלה עליי. "ואתה?" אמרה. היססתי. אבל נראה שאין טעם להסתיר את זה יותר. "אני הופך לכל החיות ומתקשר איתן ויש לי גם יכולות רגילות," אמרתי. אסנת חייכה ונשמתי בהקלה. לפחות היא לא חושבת שאני מוזר. כשאני רק גיליתי על הכל, הסתגרתי בחדר שלי בהלם והתכחשתי לעולם האגדות. לא ראיתי שום דבר מוזר בחיים (לתקשור עם החיות ולאש וליכולת התעופה שלי הייתי רגיל) אז למה שזה יהיה אמיתי? אבל נראה שהן מקבלות את זה בקלות יותר. זה עשה לי תחושת אי נוחות, אבל אהבתי לקבל את זה. אז הירפתי.

"בגלל זה אריה...נראה מוזר איתך?" שאלה אסנת והנהנתי בהיסוס. נראה שאסנת מתחמקת מלהסתכל עליי ותהיתי למה. "אני מדבר איתו," אמרתי. "זה יותר קל עם חיות שאני מכיר. אבל המילים שלהן מיתרגמות לי במוח לשפה אנושית." הסברתי וקיוויתי שהן מבינות. אסנת בהתה בי ביראה ואביגייל חייכה חלושות. היא עדיין הייתה עם המגבת. "אז מה את יכולה לעשות אסנת? אמרת שרק עם הטבעת, נכון?" שאלה אביגייל. אסנת הסתכלה על טבעת הכתר שלה, אם לא דמיינתי, בפחד. היא בלעה רוק וליאן הסתכלה עליה בסקרנות- היא חזרה אלינו בינתיים בעוד המפל זורם כאילו כלום לא קרה. "אני..." מלמלה אסנת ואז סיפרה לנו על אביה, שהוא אשם בכל, על הגירושים של הוריה, שהיא שונאת אותו, שקוראים לו שאול מבחינתה, שהוא יצר לה את הטבעת בזכות היכולת שלו לזמן דברים, ושהוא נמלט מהאנשים האחראים לכל המסע שלנו, הצלת הדרקונים, ומסתבר שעכשיו גם עולם האגדות. פערתי את הפה והעיניים ואביגייל קפאה גם פיזית עכשיו. ליאן עיקמה את הפנים ואפילו אריה צהל בכעס כאילו הבין את השיחה. אסנת התכווצה תחת כל המבטים שלנו והסתכלה בתחנונים על אביגייל ואז עליי ואז על ליאן ואריה. "זאת לא אשמתך," ליאן אמרה ברוך להפתעתי. "אבל חייבים לשמור על אימך. נשמע שהוא אכן מתכוון לחזור אליכם- ואין לסמוך עליו. טוב את עושה." אמרה ובהתה במים. אסנת נרעדה וקלטתי בגוף קפוא שהיא בוכה. אביגייל מיהרה לחבק אותה לתמיכה.

"אז מה עכשיו?" שאלה וחייכתי. נראה שזאת השאלה הקבועה של אביגייל. "צריך לשנות כיוון," אסנת אמרה ומחתה את העיניים בשרוול השווצ'רט שלה. "צריך ללכת לאנשים האלה. איך קוראים להם?" שאלה את ליאן, שעדיין בהתה במים ונראתה כתוהה למה נכנסה. "אני לא יודעת. עכשיו גילינו עליהם. מה שחשוב הוא שנלך אליהם- ומערות הדרקונים הן באמת נקודת התחלה טובה." אמרה. "אבל היינו שם ולא מצאנו כלום," אסנת אמרה באכזבה. "אביגייל הפכה לדרקון ולא מצאה כלום." "חיפשתם ממש במערות?" שאלה ליאן והנדנו בראש במבוכה. "שנחזור למערה אחרת?" שאלתי. "במערה שלנו לא היה אף דרקון." אביגייל גירדה בראשה בהרהור. "אפשר. אני אעוף כדרקון לידכם ואמצא מערה ככה ואז תעופו מאחוריי." אמרה. חייכנו ואסנת חייכה בהיסוס. "אוקיי," אמרה ונראה שהוקל לה. אביגייל חיבקה אותה בכתפיים. "אז עכשיו נלך למערות הדרקונים?" שאלה והסתכלה על אביגייל, שהנהנה וקמה כשהיא עוזרת לאסנת לקום. אסנת חייכה סוף סוף וקמה בעזרתה, ואני קמתי באנחה. ליאן נעמדה על ארבע ואריה בא אלינו כשהוא מנופף בכנפיו כאומר לנו שהוא התאושש והוא מוכן למסע. 'הולכים עכשיו?' שידר לי. חייכתי לעצמי. הפעלתי את הקול הקטן בראשי שתמיד עונה לחיות בחזרה ואמרתי 'כן. חכה, נעלה עליך ואז תיקח אותנו בעקבות אביגייל.' החוויתי בראשי אליה והיא התבלבלה. 'בסדר,' אריה שידר וצנף. תירגמתי לבנות את השיחה והן הנהנו ואני ואסנת טיפסנו על אריה כשאני עוזר לאסנת הנבוכה לעלות עליו. אביגייל הפכה לדרקון והסתכלנו על ליאן. "נראה ששוב נפרדת דרכנו," אמרה הספינקס. הנהנו. כבר הרגשנו יותר בטוחים בעצמנו, עכשיו כשידענו מה היכולות שלנו ומה אנחנו צריכים לעשות. ליאן חייכה. "בהצלחה, גיבורים." אמרה והמראנו כשאני מלטף את אריה ברעמה כדי לסמן לו להמריא ומשדר לו שזה בסדר לעוף עכשיו. הוא צהל, אביגייל שאגה קריאת תיגר, אסנת צחקה והמראנו.