הפיה והדרקון

(נק' מבט: יאיר)

חיכינו במתח. מאחורינו התחילו להתלחש. לבסוף פייטר שאג עלינו אש. נזכרתי במשהו מההפלגה עם שון וקורט: לא יהיה קשה לזהות את מנהיג הדרקונים. והבנתי.... 'אתה המנהיג,' שידרתי בדרקונית. פייטר הסתכל עליי ולא אמר כלום, אבל בשפה של החיות זה אומר 'כן. אני.' הלב שלי דפק. פייטר הפך מפסל לדרקון אמיתי מפואר, ואוריה נצמדה לאחותה, שהגנה עליה בכנף אחת אחרי גרגור זועם משום מה. הדרקון הקטן רעד מתחת לכנף. אסנת הפיה חייכה והושיטה לדרקון את האצבע עם הטבעת, ולרגע שוב הכל היה בלבן ולא ראינו כלום. עצמתי עיניים בחוזקה, ואז הכל נעלם- הטבעת והדרקון. חזרנו לעצמנו בהתנשפות. אוריה יבבה בחיבוק עם אביגייל, שניחמה אותה בחיבוק חזק. אסנת רפרפה בכנפיה והמריאה בחיוך. "כמו שאנחנו דרקונים במשפחה אתם פיות" אביגייל אמרה בפליאה. אסנת הסתכלה על שגית, שהשפילה מבט והנהנה. שמעון חייך. "אז זה לא מהטבעת?" שאלתי בחשש. שגית הנידה בראשה ברעד. "זו מורשת משפחתית. לכל משפחה יש משהו אחר בנוסף לכוח שלו." אמרה. "לכן אנחנו לא רואים את היצורים הקסומים," אמרה אסנת. "כי הם חלק מהאנשים, שמסתתרים- ערפדים, אנשי זאב..." שגית הנהנה לאישור. קימטתי את המצח. נכון. בגלל זה לא רואים אותם. לא רואים, חשבתי. "אבל ממשיכים לספר עליהם, נכון? שבני האדם לא ישכחו." הרהרתי בקול רם ושגית חזרה לחייך והנהנה שוב. "נכון. בסיפורים." אמרה. חייכתי וגם אסנת. "אז אני פיה," אמרה אסנת ופנתה אליי וקרצה. "ואתה דרקון." צחקנו. "הפיה והדרקון," אמרתי בחיוך אחרי זה. אסנת צחקה.