הפיה והדרקון

ה(י)סט(ו)ריה (נק' מבט: יאיר)

טליה ריככה את מבטה ההמום למבט מבין-שאני לא מבין על מה היא מדברת. "סליחה. אני מניחה שרק עכשיו גילו לך על העולם שלנו, לפי מבט הרתיעה על פניך או שמשהו במה שאמרתי לא מוצא חן בעיניך" אמרה חצי בשאלה חצי לא. בלעתי רוק בכוח והנהנתי חלושות, מכריח את עצמי לשתות שוקו כדי להתאושש. בינתיים גם ראיתי בת ים קטנה מגיעה אלינו ואז ממהרת לשחות במדרגות שהיו לידינו, אדומה כולה והנחתי שזאת הבת של טליה, שברחה מביישנות. "האמת ששתי התשובות נכונות, גבירתי, בת הים טליה." גמגמתי, כי לא היה לי מושג איך לפנות אליה ואיך זה נכון בעולם בני הים. "קראתי לא מזמן על פייטר- רק השם שלו, ומשהו לא טוב." אמרתי ואז הסתכלתי עליה בחשש, לראות אם היא מזהה את השם. כשאכן זיהתה היא פלטה קריאת הלם ואז כיסתה את פיה ביד ימין כמו כדי לעצור עוד. נשמתי שוב עמוק והמשכתי לדבר כשאני משחק בידיים מתחת לשולחן ובוהה בהן. "קיבלנו איזה מכתב..." פתחתי אבל היא הרימה יד מולי לסמן לי לעצור ולא להמשיך לדבר. "אל תמשיך. אני מבינה עכשיו. אני יודעת מי אתה." אמרה והסתכלה עליי ביראה מסיבה שלא הבנתי הסתכלתי עליה בחוסר הבנה ובלעתי רוק, בעוד הבת של טליה בוהה בי בהלם מהמדרגות. הנחתי שזה חריג שבני אדם באים לבקר כאן. היא נראתה בת שש, לא יותר, רק בבת ים. "מבינה מי אני מבחינת 'זה משהו טוב ומגיעים לי פרסים?' או מבינה מי אני מבחינת 'קרוב משפחה שלו עשה משהו רע מאוד מאוד ועכשיו נעניש את יאיר למען הצדק?' " שאלתי בחשש והיא הצליחה לצחוק והנידה בראשה. הבת שלה הזיזה את ראשה לפי מי שדיבר בסקרנות. נופפתי לה והיא התחבאה מאחוריי המעקה. "הראשון, לפחות בינתיים. הכרתי את סבך." טליה אמרה ובהתה בארונות המטבח האפורים שלה כמו שוקעת בזכרונות. גולה קפצה לי לגרון וקפאתי. טליה ראתה בזה אישור להמשיך לדבר.

'מה הוא קשור?' רציתי לשאול, אבל לא הצלחתי. לא היינו מפורסמים בכדור הארץ, ובטח שלא כאן. למה שהיא תכיר אותנו? "חשבתי שהוא מת..." אמרה בעצב. בהיתי בה. "הוא לא," אמרתי ואז מצמצתי והסרתי שוב את הכובע, כמו שאני עושה כבר בלי משים כשאני עצוב תמיד. "לפחות עד כמה שידוע לי." הוספתי כשנזכרתי בלב צבוט שהזמן בכדור הארץ ממשיך לזוז בלעדינו ויותר מהר. טליה הנהנה בתודה, מסמנת לביתה הסקרנית בידה לעלות חזרה לחדר שלה. זאת החמיצה פנים ושחתה למעלה עד שכבר לא ראינו אותה. טליה שיחקה בשערה ונראתה כשוקלת את מילותיה בקפידה. עצרתי את הנשימה, או את מה שזה לא יהיה שנשמתי במים. "טוב, אז הכרתי את סבך, גדעון. הוא היה בא לפה הרבה בעבר, ואז סיפר לי שהתחתן יום אחד ומצא אישה בשם ליסה, ושיש להם ילדים ונכד חמוד ומוכשר כמוהו." זזתי מובך בכיסא. טליה ליטפה לי את הלחי בחיבה. "הוא אמר לי ש'במוכשר' הוא התכוון לבעל יכולות מיוחדות ועל טבעיות. שמחתי מאוד בשבילו ובשביל עולם האגדות. זה אמר המשך השושלת שלנו. אבל אז הוא אמר שהוא רוצה לגדל אותך בכדור הארץ, לתת לך חיים רגילים עד כמה שהוא יוכל. והסכמתי ברצון. גם אני רציתי בכך." בהיתי באוויר מעליה והקשבתי, מדמיין לעצמי את סבא אומר לה הכל. ממש יכולתי לשמוע אותו ואת טליה מדברים על החיים שהם רוצים בשבילי וחיבקתי את הכובע כמעט בלי משים. טליה הסתכלה עליי בחשש. "סבך דיבר עליך תמיד באהבה והערצה ועל אימך וסבתך. תבין, הוא היה חייב ל..." "מה?" שאלתי אותה וחזרתי למציאות ולהווה בבת אחת, בעוד דמותו של סבא מחייכת אליי בעצב בדמיוני. היא הסמיקה ועכשיו היא זזה באי נוחות. תהיתי בבילבול מה היה טיב הקשר בינהם בעקבות כך. "אילצו אותו. הכוחות של האנשים האלה חזקים מאוד...קשה מאוד לשלוט בעצמך כשזה קורה. אבל הוא נמלט, כמו שאול, אני מניחה-" "מה?!" צעקתי וכבר קמתי, מעיר את הבנות, שצווחו בבהלה והתעוררו בבת אחת. הבת של טליה פלטה צווחה(מסתבר שהיא ריגלה אחרינו עכשיו) ושחתה במהירות למעלה ושמעתי דלת נטרקת וטלוויזיה נדלקת בקולי קולות על איזו תוכנית ילדים עליזה.(תוכנית בני ילדי בני ים?) אביגייל צפה מהכיסא שלה ומיהרה לחזור לשבת, מסתכלת עליי בהלם ובחוסר הבנה ומסדרת את שערה השחור מתולתל שהגיע לה כמעט למותניים. אסנת מצמצה כדי להתעורר כמה פעמים, נראה שהיא נזכרת איפה היא, טלטלה את ראשה, שערה החום התנער במים, שפשפה את הראש ואז שתתה מ...מה שזה לא יהיה בשבילה ואז אילצה אותי לחזור לשבת ולהירגע, למרות שלא הבינה מה קורה על בטוח. היא שלחה מבטים מפוחדים לטליה, ואז הבנתי שהיא חושבת שטליה שינתה צד. התעלמתי מכל זה.

"סבא לא היה חלק ממשמידי האש!" צעקתי וטליה התכווצה ואז עשתה מבט כועס וחזרה לעצמה, עם פרצוף זועף אליי שאחזור לעצמי גם. אביגייל יבבה ואסנת נראתה מודהמת. "על מה אתם מדברים?" צייצה אביגייל. התעלמתי גם מזה. טליה הרפתה את הכתפיים ואז נשמה עמוק והסתכלה עליי בעצב. "אני חוששת שכן. הם התחילו להתקיים כבר בזמן מלחמת העולם השנייה אצלכם, וסבך חש אבוד מאיבוד אביו. אז אני מניחה שזה היה מקום הבריחה שלו מרגשותיו. או אולי הוא חשב שכך ישיג נקמה. אני לא יודעת. בכל אופן, הוא נמלט. ועכשיו אתה כאן. ואתה יכול לנקום בשמו." סיימה. צפתי במים מרוב כעס עם ידיים על השולחן. לא יכול להיות. סבא לא היה חלק מכל זה! הוא תמיד אמר לי לא לשחק באש שלי, לא חשוב כמה זה מפתה... ואז הבנתי מה חשבתי וקרסתי לכיסא. פרצתי בבכי ואסנת ליטפה לי את הכתף בבילבול הולך וגובר. סבא תמיד הסתכל עליי בעצב כשאמרתי לו שאני מעדיף את כוח האש משתי סיבות. האחת, הוא ניצול שואה. השנייה, הוא נמלט בעור שיניו ממשמידי האש.