הפיה והדרקון

שמחה קסומה (נק' מבט: יאיר)

דילגתי לי באושר אל הקרב ליד אביגייל בעוד אסנת מקדימה קורנת בלבן כולה ומובילה אותנו וסבא וסבתא שלי במאסף, החוליה הכי משונה לקרב שנראתה אי פעם, אני משוכנע, שבאה להציל את העולמות. לא אמורים לדלג אליהם. אני לא אמור להיות שמח עכשיו. אביגייל לא הפסיקה לצחוק- יופי של כניסה. אולי התוקפים יחשבו שאנחנו צוחקים עליהם, יעלבו, ילכו לבכות במיטה ויעזבו אותנו בשקט? משום מה הייתה לי הרגשה רעה שלא.לבסוף הגענו ללולי התרנגולות. (שעכשיו היו ריקים, הודות לאביגייל הדרקונית.) אסנת נעצרה והרימה יד. "חכו." אמרה. היא עדיין נראתה נבוכה, אבל התרכזה בבירור בקרב עכשיו. חיכינו איתה, ונראה שהיא מתרכזת במשהו. לפתע דלתות נפתחו באורווה- ואנשים הגיעו, נראים הולכים מתוך שינה. "עוד זימון דרקונים?" אחד שאל בקול מנומנם. "עוד ביצוע חומה?" עוד מישהו שאל. "איפה חדר האמבטיה?" מישהו מבולבל הוסיף. אסנת לא ענתה להם, אלא רק הסתכלה על המקום בריכוז. "משמידי האש," אמרה. מוזר, אבל הרגשתי שיש למילים שלה כוח- שבמילה אחת, נגיד, 'להשמיד,' היא באמת תוכל להרוג מישהו. הסתכלתי עליה באימה, חוזר לעצמי. נראה שהיא לא מודעת לטבעת שלה, שהקיפה אותה באור לבן. אביגייל צייצה בפחד כשקלטה את זה גם ביחד איתי. "אתם אשמים בכל." הקול של אסנת היה חזק כאילו שהיא מדברת למיקרופון. אה? חשבתי לעצמי. אבל הייתי חכם מספיק כדי לשתוק. "בגללכם הכל קרה. עכשיו תשלמו את המחיר." סיימה. הלב שלי דפק והרגשתי שאני עומד לקרוס מרוב דאגה אליה. אביגייל החניקה יבבה. סבא וסבתא החליפו מבטים מודאגים. האנשים בחליפות השחורות החליפו מבטים תוהים ואז אחד אחרי השני פרצו בצחוק. "כן, בטח. את ילדה קטנה בת שלוש עשרה. מה כבר את יכולה לעשות?" זה שרדפתי אחריו מקודם כדרקון דיבר אלינו וחזר בחיוך. הלב שלי דפק כשחשבתי על כל המסע. אני העברתי אותנו לכאן, ואני בן שלוש עשרה שרק גילה את עולם האגדות. אביגייל מצאה את המקום המושלם לדרקונים, והיא גם בת שלוש עשרה. אסנת...טוב, אסנת גם גילתה רק על הכל, ואפילו היא עזרה במסע.

אסנת לא ענתה, אבל הראתה לו את הטבעת. הוא נאנח כשהבין. "אויי, שאול. שוב השתפנת? לא חשוב. אתה כבר מת." הוא עצר לרגע בדיבור, אבל שמעתי נקישת אצבעות. תחושת חרדה הגיעה אליי כשנזכרתי בכוח הרע מכולם- להרוג. הצצתי בזהירות באסנת, אבל היא נראתה אותו דבר. אביגייל סוף סוף סתמה את הפה לידי ונראתה מזועזעת. ליסה וגדעון עמדו דום. זכרתי את מה שליאן אמרה, כמו לפני שנים: 'נראה אם זה עובד בהמשך, ולא חלילה מזימה לחזור לאימך'. קמצתי אגרופים. 'נדאג לזה שהם יעבדו', ככה אמרתי אז כשראיתי את המבט העצוב על פניה של אסנת ולא יכולתי לסבול את זה. 'את אחת מאיתנו עכשיו. פיה.' הרגשתי חום בכל הגוף. טוב, ליאן, הטבעת עובדת. האם זאת מזימה לחזור לשגית? לא. אבל כבר אי אפשר לשנות את העתיד. בלעתי את הדמעות בקושי. נתאבל אחר כך. אני דרקון. אני לא שוקע בעבר. אני מתרכז בהווה והופך אותו לעתיד טוב יותר.

אסנת חייכה בינתיים אל כולם חיוך של 'אני יודעת מה קורה, ואתם לא.' מההכירות שלי איתה, ידעתי שהיא מכינה הפתעה והתמלאתי תקווה. חזרתי למציאות והקשבתי. "אולי," אמרה הפיה אסנת. "אבל אני חיה. וגם הם." האנשים השחורים התבלבלו. "מי זה הם?" שאל מי שדיבר איתנו. אביגייל לידי התקרבה. "אל תגידו לי שאתם לא מריחים את זה. אתם מוקפים בכולם. כולם." אמרה. שקט מחריד השתרר בחדר. רחרחתי את האוויר- ורק עכשיו גיליתי שריח החציר נעלם לגמרי. הרחתי ריח שהזכיר לי את הסיפורים של סבא מהימים ההם...ואת הכוח שאני הכי אוהב. הסתכלתי על הידיים שלי והופתעתי לגלות שהן בוערות. להגנתי אומר שלאחרונה התרכזתי בכוח החיות. אבל למה אני בוער? התשובה התבררה מיד. האורווה נשברה כולה. פתאום כבר לא היו אף קירות- היינו מוקפים בעננים וברצפת האורווה מעץ בלבד. מכל עברינו היו אנשים, בינהם גם שון וקורט, שנופפו לנו בשמחה. "הפתעה!" נהם קורט וקרץ. אבל אוליי זה היה מרוב שהוא היה שיכור. המשכתי להסתכל לראות מי הגיע כתגבורת. גם ההורים שלנו היו וחברי האסיפה של היד הסודית ועוד אסיפות של אנשים שלו הכרנו. ומאחוריי כולם, הדרקונים. פערתי את הפה. אישה מבוגרת יחסית סקרה את המקום ונראתה כמנהיגה של כולם. היא חייכה. "איך, אמרת, אסנת? אתם הולכים לעשות את זה או שאני יכולה לחכות למשיח?" היא שאלה. אסנת לא השיבה כי היא נחתה לרצפה שוב, אבל הקהל שאג "בשם חיות הקסם!" והקרב התחיל.