הפיה והדרקון

עולם האגדות

הערת הכותבת:

כל פעם כשזה לא יהיה מהנקודת מבט של אסנת אני אציין את זה, אם לא כתוב כלום ליד שם הפרק זאת אסנת. תהנו!

הלכתי עם אמא כעבור שבוע אחרי הבית ספר(כשהשאר ניסו לרפא את הדרקונים) לבית של יאיר בהתרגשות. אמא דפקה בדלת ואמא שלו זיהתה אותה, האימהות התחבקו ונכנסנו. יאיר חייך אליי בהיסוס. "אז גילו לך את זה עכשיו?" התחיל שיחה כשהתיישבתי לידו על הספה והנהנתי בביישנות. יאיר חייך. "מתי גילו את זה לך?" שאלתי. "גם עכשיו," הוא אמר. "אני בן 13." הנהנתי שוב והסתכלתי על ההורים שלנו. "אני כמעט בת 13," אמרתי. יאיר חייך. "אז יאיר..." אמרתי בהיסוס כעבור דקה והוא הסתכל עליי במבט שואל. "יש לך כוח מסויים?" שאלתי. הוא הנהן. "כל מיני כוחות, כמו כולם." אמר. "מה זאת אומרת, כמו כולם?" שאלתי. "לכולם יש כל מיני כוחות," הוא אמר. חשבתי לרגע. "אז איך הם לא מצליחים לרפא את הדרקונים?" שאלתי בהלם. "כי דרקונים שונים מבני אדם," הוא הסביר. "אז המשימה היום..." אמרתי. יאיר משך בכתפיים. "לשווא, כרגיל." התחלתי להבין את המצב. "היית רוצה..." התחלתי שוב, אבל הפעם יאיר המשיך להסתכל על הבית שלו והבנתי שהוא חסר ביטחון. "להציל אותם?" המשכתי בזהירות. יאיר הגניב לי מבט. "ברור שכן," אמר. "כולם היו רוצים. השאלה היא-" –"אמא אמרה לי שאולי בעולם שלהם יש תרופה," קטעתי אותו במהירות. יאיר הסתכל עליי במבט חודר. "אז אולי...הם פוחדים להיכנס...אז חשבתי..." גמגמתי כשהבנתי מה אני אומרת ושיאיר מניד בראשו. "יש דרקון אחד שכבר בצבע אפור," החלפתי נושא ויאיר נהיה מבוהל. "אפור?" שאל והנהנתי. "הייתי שם לפני שבוע. ואז חשבתי..." היססתי. "ל..לבוא לעולם שלהם בעצמי, אם הם לא מעיזים." הצבעתי ביד רועדת להורים, שדיברו בינהם עכשיו. יאיר נראה שקוע במחשבות וגירד בראשו, שהיה לו שיער שחור קצוץ. "אבל אם הם לא הצליחו," אמר ורעד, "למה שאנחנו נצליח?" "זה לא קשור," אמרתי בלב דופק, כי ידעתי שזה מאוד קשור ויאיר נראה המום. "הכי חשוב שנאמין בעצמנו. אתה יודע איך להיכנס לשם?" שאלתי בהתרגשות. יאיר הנהן לאט. "פשוט הולכים למערה הכי עתיקה שאי פעם היה בה דרקון," אמר. "חושבים על העולם שלהם ו-ואז אמורים להיות שם. אבל אם הם לא מצאו את התרופה, למה שאנחנו..." –"מעולה," קטעתי אותו שוב והוא מצמץ בזמן שהחזיר את הכובע שלו לראש. משום מה הוא תמיד הלך עם כובע מצחייה. תיארתי לו את המערה שלי, שהתחלתי להבין למה דווקא בה היו האסיפות. יאיר נדהם. "זה בהחלט יכול לעבוד," הודה. "אפשר להתחיל ביום שבת הקרוב," אמרתי בהתרגשות והוא הנהן בהיסוס. "אבל.." התחיל להגיד אבל קמתי לאמא, קוטעת אותו שוב. בקושי האמנתי בעצמי לתוכנית שלי, וממש לא הייתי צריכה שיגיד את מה שאני חושבת בקול. "אפשר ללכת למערה שלי עם יאיר?" שאלתי במהירות, לפני שאתחרט מהמבט ההמום שלו מאחוריי. אמא התפלאה כמעט כמוהו ולרגע הוא נראה מלא תקווה שלא נעשה את זה. "אה-כן," אמרה. ליאיר ירד החיוך. -.."אחרי זה כבר נלך לבית שלנו," אמרתי וגררתי את יאיר ההמום והמוחה החוצה. הלכנו למערה שלי, אני במרץ והוא בהיסוס. "תקשיבי, אני בכלל לא בטוח-" התחיל למחות כשכבר הגענו. "הדרקונים בסכנה," אמרתי בכעס והוא התנשף מהדרך. "אנחנו יכולים לעשות את זה. אנחנו חייבים לעשות את זה." יאיר לא השיב, ורק המשכנו ללכת כשאני מנסה להירגע. היה מוזר להגיע למערה מהכיוון ההפוך. הובלתי אותו לחדר שמלא ציורי ידיים עתיקות, שוב במנהרה והצטערתי שהייתי כאן בלי התיק עם הפנס. היינו צריכים לעבור גם בבית שלי, אבל שכחתי מהחושך. בסוף הגענו שוב למקום עם הציורי ידיים והראיתי אותן ליאיר בקושי. הוא בהה בהן ביראה כמוני, בעזרת האור העמום שנכנס מהמנהרה. "ואוו. אז כאן נעשה את זה?" שאל והנהנתי. "מכאן אתה מוביל," אמרתי. הוא החוויר, אבל הנהן. "אממ..טוב. צריך לשלב ידיים. הכוח שלנו חזק יותר ביחד." אמר ונתתי לו יד בהיסוס. הרגשתי שהוא רועד, והתפללתי שהוא לא יעביר אותנו חזרה לבית שלו בסופו של דבר.