הפיה והדרקון

עבר הווה ועתיד (נק' מבט: אסנת)

"מה זאת אומרת?" יאיר שאל. אביגייל הנהנה, שוב בפחד. הבריכה נראתה מזמינה מאוד, לפחות עד לאותו רגע שבו ליאן דיברה. הסתכלתי עליה וחזרתי להסתכל על הספינקס אחרי זה, שנראתה חסרת סבלנות. "פשוט טבלו בה או הביטו בה. היא תעשה כבר את כל השאר." אמרה. שלושתינו החלפנו מבטים חוששים ויאיר נשך שפתיים והלך לטבול בבריכה אחרי שהוריד נעליים וגרביים. כשהוא הגיע לחולצה הוא הסמיק. "ברצינות? אתה בן," אמרה ליאן ויאיר הניד בראשו ובסוף נשאר עם חולצה. חיכינו הבנות במתח ענקי. ואז יאיר התפוגג- זה היה כאילו שהוא הפך לבלתי נראה. פערתי את העיניים ואביגייל צרחה ושמה ידיים על הפה בתדהמה. ליאן שאגה כמו אריה לראשונה מאז פגשתי אותה והשתתקנו מיד. תהיתי בפחד איך היא יכולה לשאוג אם היא אישה בחלקה, אבל אז נזכרתי שהיא יצור קסום. בטח קסם עוזר לה. אביגייל נצמדה אליי ורעדה. בהינו במשך כעשר דקות מלאות אימה במים, שלא השתנו בדבר. לבסוף יאיר הופיע שוב והיה לידינו. הוא נראה המום. הסתכלנו עליו אחרי שקפצנו הצידה בבהלה וליאן גם. "מה ראית?" אביגייל צייצה בזמן שמגבת הופיעה ליאיר בידיים והוא התנגב ברגליים בידיים רועדות. הוא נראה קפוא מפחד ומקור גם יחד, וריחמתי עליו לרגע. יאיר הסתכל עלינו מטושטש ונראה כשוקל מה להגיד בזמן שגרב שוב גרביים ונעל שוב את הנעליים וחבש שוב את הכובע שלו. "אין צורך להסביר," ליאן אמרה ברשמיות. "הנח להן להבין בעצמן, יאיר." יאיר הנהן ברעד ואני ואביגייל החלפנו מבטים שאמרו 'את עכשיו!' אביגייל: 'לא את!' והחמצתי פנים והורדתי אני נעליים וגרביים עכשיו. הסתכלתי לחוצה ורועדת על ליאן, שהנהנה בעידוד בעוד יאיר קורס לישיבה ובוהה בעצים שקוע במחשבות. נראה שהלכה לו היכולת לדבר. נשמתי עמוק אחרי שהסתכלתי עליו בחשש, הנהנתי (למרות שלא ידעתי כבר למה מרוב פחד) ונכנסתי בהיסוס למים, שומעת שאביגייל עוצרת את הנשימה. איך שנכנסתי, קור המים נעלם והייתי במקום אחר לגמרי- או שלא ממש: פשוט עכשיו הייתי ממש בתוך היער, והסתכלתי המומה על המקום, מסתובבת סביב עצמי עד שעצרתי שוב מול קבוצת עצים וראיתי מולי את...שאול. נמלאתי בחילה למראו לרגע, אבל מיד החמצתי פנים ונרתעתי אחורה, מצפה להרגיש קור של מים כל רגע אבל זה לא מגיע ובמקום זה משלבת ידיים בכעס. "אסנת, חכי" שאול ביקש והתקרב אליי, עוצר ממני מללכת עוד בהרמת היד. התחמקתי ממנה והוא מצמץ והוריד אותה חזרה לצד הגוף."מה אתה עושה פה? זאת אשליה או משהו?" שאלתי והחוותי בראשי למקום. שאול חייך בהיסח הדעת. "לא. את באמת כאן. בעבר היער היה כאן בכל מקום, אולם בני אדם...טוב, את יודעת איך הם." הם. כאילו שאנחנו לא כאלה. הלב שלי נעצר ושכחתי לכעוס לרגע. "למה..למה נתת לי את הטבעת?" שאלתי בהיסוס, כשאני רועדת עדיין מהמחשבה על זה שהוא קרא לבני אדם 'הם'. כאילו שהוא...לא. שאול חייך ושם את היד שלי עם הטבעת בידו, ולרגע הרגשתי כמו אב ובתו לראשונה מזה שנתיים וחצי. מצמצתי כדי לסלק את הדמעות. זה לא הגיע לשאול. "כדי שתגן עלייך ותעזור לך. את יודעת כבר שבלעדיה את כמו בני האדם. וגם..." הוא הפסיק לרגע לדבר והסתכל מעליי. "מה?" דרשתי ממנו להמשיך. לשמחתי הגולה בגרון נעלמה. שאול נשם עמוק. "היא התרופה," הוא לחש. התבלבלתי. "התרופה למה?" שאלתי במעורפל. ואז הערפל התפזר באחת כשקלטתי מה אמרתי והתנשמתי בכבדות. שאול חייך חיוך חלוש, מהנהן. "אין מצב. הטבעת היא התרופה לדרקונים?" שאלתי והסתכלתי עליה מכל הכיוונים. היא נצצה לאור הירוק של העצים והמים. "לגמרי. ואת התרופה, זה מה שזה אומר. לכן הבאתי לך אותה." אמר. בהיתי בו בהלם. ממתנה כזאת לא הייתי מצפה ממנו. "אה, מאיפה יש לך אותה בכלל שאול?" שאלתי והוא החמיץ פנים למשמע שמו מביתו ואז הסתכל עליה בעקשנות. "כי...חברים שלי אשמים במחלת הדרקונים." אמר בלי להסתכל עליי. נרתעתי ממנו באחת ונפלתי למים. מיהרתי לקום ולהחזיר את הטבעת לאצבע והוא השפיל את המבט. "מה?!" צעקתי, בעודי רועדת עכשיו מקור גם. העצים זזו במהירות, כמו בהזדהות איתי. "חכי," ביקש והנהנתי בהלם, מצפה להסבר. שאול הסתכל עליי ואז לקח נשימה עמוקה ועצם עיניים, נותן לי יד שוב. הפעם לא התנגדתי. "אני כבר לא איתם מזמן. אני נמלט עכשיו, אני חי בכל מיני מקומות- למזלי הכוח שלי הוא לזמן לי דברים, כך שאני מסתדר. ככה גם השגתי לך את הטבעת. בכל אופן, לפני שנתיים וחצי," הנשימה שלי נעצרה כי זה הזמן שבו הם התגרשו והוא חייך בעצב והנהן לאישור, "זאת אחת הסיבות לגירושין שלנו. אז לפני שנתיים וחצי, חבר שלי שכנע אותי להצטרף לקבוצה שתהרוג את הדרקונים. 'הם רעים,' כך הוא אמר. 'צריך להשמיד אותם.' " והצטרפתי. בזמנו גם אני חשבתי כך. אבל כשהבנתי מה הם הולכים לעשות, להשמיד מין שלם, הזדעזעתי. אבל כבר היה מאוחר מידי לעזוב. הייתי חסר אונים. אני אוהב בעלי חיים. לא חשוב כמה הם מסוכנים, כל עוד אפשר לאלף אותם, הכל יהיה בסדר. וניסיתי להסביר להם את זה, אבל הם בשלהם ואני בשלי, ככה אמרו לי. ואם אני אעזוב עכשיו, חיי יהיו בסכנה ואז אבין כמה הם צודקים. נבהלתי מאוד. חזרתי הבייתה והתחננתי לאמא שלך שתעזור לי. אבל היא הסתכלה עליי בתיעוב. 'בגדת בנו,' אמרה. 'בי, באסנת וביצורים החיים. עזרת להם להתקדם בתוכנית שלהם. אינני רוצה אותך בחיינו.' הלכתי מהבית אובד עצות, ומאז אני נמלט." סיים. הסתכלתי עליו בפה פעור וקפואה.

אולי דמיינתי, אבל תוך כדי שהוא דיבר, ראיתי בעיני רוחי את כל האירועים עליהם סיפר, כמו סרט. ראיתי את האכזבה בעיניה של אמא ואת הפחד של הדרקונים מהאנשים ההם כשהתקרבו חלקם עם מכונה, חלקם ברק ידיים מושטות במטרה להרוג אותם. הנחתי שהטבעת אשמה בכך. הסתכלות זריזה אישרה לי את זה- היא שוב זהרה בהילה לבנה חלושה והמים סערו קצת. "אז זאת אשמתך.." הצלחתי להגיד. ואז זה יצא ממני יותר בקלות. "אתה אשם. אתה ברחת מאיתנו כדי להרוג." ושוב רעדתי מכעס. "בגללך אנחנו במסע הזה מלכתחילה!" צעקתי. הפעם כבר הייתה סערה רצינית במים והטבעת ממש קרנה בלבן מסנוור, אבל לא ראיתי אותו מרוב כעס. הסתובבתי עם הגב לשאול. הוא נשך שפתיים. התנשמתי כי אני לא רגילה לצעוק. "אסנתי." -"אל תקרא לי ככה." סיננתי בידיים שלובות. ידעתי שהוא הסתכל עליי, עצוב. חשבתי על הדרקון האפור שראיתי, ודמעות עלו בעיניי. חשבתי לנסות להרוג את שאול, אולי עם המים, אבל עוד לא ידעתי למה הטבעת מסוגלת והתחרטתי והסתפקתי בלא להסתכל עליו ולהיות עם הגב אליו. המים שקטו לבסוף והטבעת חזרה להראות רגילה. שמעתי את שאול זז אליי במים. "אני יודע. אני אשם בחלק מהדברים. אבל שכנעו אותי לכך. אני לא יודע מה הטבעת הראתה לך," הנשימה שלי נעצרה, "אבל מה שזה לא יהיה, זה לא היה כל האמת. את לא מכירה את הכוח של האנשים האלה..." הוא עצר, ואם לא דמיינתי הקול שלו רעד. הסתובבתי אליו בחזרה בהלם ומצאתי אותו בוהה באוויר באימה. הרטבתי את השפתיים והנדתי בראש. "אז נגדם צריך להילחם?" שאלתי. שאול הנהן בעצב. "והטבעת שלך מלאת כוחות. היא תעזור לכם מאוד. ויאיר ואביגייל מעולים למשימה הזאת." חיוך עלה על פניו. "וליאן והפגסוס אריה. יש לך צוות מצויין." "מה הכוחות שלי?" שאלתי, נזכרת במטרה של הבריכה. הוא חייך. "הביטי בה." אמר. היססתי, אבל הוא הנהן בעידוד והסתובבתי כשאני שוב רועדת כולי. להפתעתי הגמורה ראיתי את עצמי מזנקת לקרב בחברת אביגייל, יאיר, ליאן ואריה- ואורות סגולים יצאו ממני ופגעו באנשים שאליהם כיוונתי אותם והם נפלו מחוסרי הכרה. עצרתי את הנשימה בהווה. המראה במים התחלף וראיתי אותי זוהרת בלבן, כמו הטבעת ושואגת מילים שלא הבנתי עכשיו. תהיתי בפחד מה אמרתי. ואז ראיתי אותי בוהה באוויר למשך כמה שניות, אומרת משהו לצוות שלי והם עושים כדבריי. ואז זה נהיה מביך: ראיתי את יאיר ניגש אליי כשהייתי מבוגרת יותר- בת 30, בערך. הוא שם לי את הטבעת על האצבע וחייך. הוא גם נראה בן 30. צעקתי במציאות ונרתעתי ופגעתי בשאול. הוא ייצב אותי. "מה ראית?" שאל בקול יציב. התנשמתי כדי להירגע בעוד המים שוב סוערים. הסתכלתי עליהם בהלם, אבל התמונות נעלמו.

"אני לא ממש יודעת," אמרתי בהיסוס ושאול קימט את המצח אבל הנהן. "יקח לך זמן לעכל, מה שזה לא יהיה. כעת חזרי אל חברייך," אמר. 'והחבר לעתיד?' שאלתי את עצמי בהלם.