הפיה והדרקון

(נק' מבט: אביגייל)

חיכינו שאסנת תרגיש יותר טוב למטה בשולחן האוכל הקטן. שגית ושמעון מידי פעם החליפו מבטים נרגשים ואז הסיטו את המבט במבוכה בזמן הכנת העוגה, שהייתה שוקולד כמובן. בחנתי בינתיים את טבעת הכתר. היא לא זהרה או משהו. תהיתי אחרי זה למה שגית לקחה אותה מנתי. האם כדי לדאוג שאסנת תהיה בטוחה? היא אמרה שקשה לה לשלוט בה. יאיר דיבר עם סבא וסבתא שלו בלחש וסיפר להם את הסיפור בקצרה והתנצל בשם כולנו ש"ברחנו" מכדור הארץ כדי להציל את כדור הארץ. שון וקורט הסתכלו בכל דבר בפליאה, כאילו שזה המקום הקסום. מסתבר שהם גרים בעולם האגדות. צחקתי כשהם בחנו את התנור והסברתי להם מהו. וכך גם על הטלוויזיה, הרדיו וכל מה שהיה בקומה הראשונה. "לא היינו פה המון זמן," מלמל שון בסוף כשלקחתי אוויר מכל ההסברים ויאיר סיים לספר ולהתנצל וחייך אליי, משועשע גם הוא. "אולי כדאי..." "לא," קורט אמר. "יש לנו עבודה." שון החמיץ פנים. קיוויתי שזה יסתדר בשבילו. ואז חשבתי על משהו. "אולי תעברו לכאן? שגית ושמעון מנהיגים את העל טבעיים שגרים בכדור הארץ. תוכלו להנהיג איתם, ועם בני התמותה למצוא עבודה טובה אחרי שתשלימו בגרויות" הצעתי. התאומים החליפו מבטים. "רעיון טוב," אמר קורט ועצרתי את הנשימה וגם שון. "נוכל לעשות את זה. אחרי שנסדר דירה וזה." הסכים. שון נשם בהקלה וחייך אליי בתודה. הנהנתי.

כעבור שבוע נוסף, אסנת הרגישה טוב שוב והלכנו ליד הסודית, שכבר לא הייתה כל כך סודית. אסנת נראתה ממורמרת מכך, אבל היא ניסתה לחייך כשהנחנו את הפסל של פייטר הדרקון על הרצפה העתיקה. גדעון, חבוש בכובע המצחייה הכחול, מלמל משהו בעיניים עצומות והדרקון התעורר לחיים. אני אסנת ויאיר נצמדנו אחד לשני בבהלה. הדרקון הדליק עיניים אדומות והדרקון שבתוכי התעורר גם הוא בציפייה למצוא חבר חדש למעוף בשמיים. כלומר, אם ככה..."זה בסדר," לחשתי לחבריי המבועתים והם הסתכלו עליי בפחד ואז אסנת הנהנה באי רצון כשראתה שחייכתי והתקרבנו לאט לאט ובחשש. שאר המשפחה שלי גם הייתה שם: איתייאל ואישתו ספיר, אריאל ואישתו אליה, אליהו שבא אחרי הבית ספר, אלישע שגם בא מהבית ספר, ואוריה שנראתה מפוחדת מאוד ונצמדה לאבא ואמא ייששכר ואביאל ורעדה. ריחמתי עליה, אבל לא הראיתי את זה, כמובן. מריבות אחים זה מריבות אחים. אלאור היה בצבא אז הוא לא היה פה. כולם צווחו כשהפסל שינה צבע מכסוף לצבעוני. "הוא קשת! למה הוא קשת??" אוריה צעקה. "הוא בריא!" אסנת אמרה בהלם. "עכשיו הוא בריא. דרקון אפור אומר דרקון חולה. נכון, אמא?" אמרה. שגית הנהנה, המומה גם היא. אבל הדרקון התעלם מאיתנו. הוא פתח עיניים מנומנם, הסתכל על אוריה אחותי המפוחדת שהסתכלה עליו בבעתה, רפרף בכנפיו, שאג אש קטנה והמריא ועף במעגלים. אוריה צחקה להפתעתי. "דרקון חמוד! ארצה! שב!" "הוא לא כלב," נזפתי בה והיא הוציאה לי לשון. גלגלתי עיניים והמשכנו להסתכל על פייטר. הוא עף לאוריה, והיא הפסיקה לחייך באחת ונרתעה אחורה בצווחה עד שהגיעה לקיר המערה, מחזיקה בכוח את דובי הבובה בצבע שוקולד שלה שבא איתה לכל מקום. לפתע נזכרתי בשירן בת הים. 'הן דומות,' חשבתי. אוריה הייתה מסתדרת עם שירן מעולה. "אני חושבת שאת צריכה להפוך לדרקון," אמרה אמא. אוריה יבבה.

"למה אני?" שאלה. "כי את הדבר הכי חדש פה," יאיר אמר ואוריה הסתכלה עליו בתהייה. למה הוא מדבר עליה כמו על חפץ? "כמו שכדי לעבור לעולם האגדות צריך את המקום הכי עתיק," אסנת אמרה ויאיר הנהן. אוריה השפילה את המבט והתקרבה, רועדת כולה. "אני חושבת שאנחנו גם צריכים להיות איתה," אמרתי. אסנת ויאיר הסתכלו עליי והנהנו. "כי אסנת עם הטבעת ואני ויאיר גם הופכי לדרקונים." הוספתי, כדי להבהיר לאוריה שזה לא כי אנחנו אחיות או משהו. הם הנהנו שוב ועמדנו ליד אוריה כעבור רגע. פייטר הצבעוני עף מולינו והטבעת על שגית קרנה בלבן. היא מיהרה להביא אותה לאסנת שענדה אותה במהירות ועמדה בראש עם אוריה. אני, יאיר ואחותי הפכנו לדרקונים. להפתעת כולם לאסנת צמחו מיד כנפיים סגולות- כולם עצרו את הנשימה ואסנת התכווצה בכאב. נראה שגם היא לא ציפתה לזה. הטבעת, חשבתי. היא באמת פיה. תהיתי איך שאול הכין אותה. 

הערת הכותבת:

אני הולכת מתישהו לערוך את הספר, התקדמתי מאז שהתחלתי לכתוב אותו ככה שאתם מוזמנים לחזור אחורה(: