הצמיד

פרק 9- האסיפה

נכנסנו לחדר והדלת נסגרה מאחורינו והפכה להיות כמו חלק מהקיר, התמונה עם גלגלי השיניים הייתה גם כאן.

החדר היה עגול וגדול ובמרכזו היה שולחן מרובע ומסביבו שבעה כיסאות, בראש השולחן היה כסא ענקי שישב עליו אלף כל כך שרירי שהחולצה שלו נראתה כאילו היא עומדת להיקרע בכל רגע, מסביב לשולחן ישבו עוד ארבעה אלפים, שניים מכל צד של השולחן ושני כסאות ממש מול האלף השרירי היו ריקים, האלף בראש השולחן אמר בחיוך "אתן מוזמנות לשבת", ג'סי ואני הלכנו לשני הכיסאות הפנויים שהיו אחד ליד השני והתיישבנו, עשרת האלפים במסיכות התפצלו, חמישה נשארו בתוך החדר וחמישה יצאו מחוץ לחדר.

האלף חייך אלי "שלום אמילי אני סטריקת, אני ראש מועצת המתנגדים למלך חצות. את יודעת למה הוזמנת לישיבה הזאת?", "כן" ,עניתי "כי מלך חצות רוצה אותי". האלף הרצין "נכון מאוד, אנחנו צריכים לחשוב מה לעשות כי מצד אחד אנחנו לא יכולים שהוא ישמיד את כל העיר הזאת שחיים בה המוני אלפים חפים מפשע, וכמובן גם יש את התומכים במלך שבוודאי רוצים להעביר אותך לידיו. אבל מצד שני יש אותך, את בוודאי לא תרצי ללכת למלך וגם אנחנו לא רוצים שתלכי, יש לך כוח וחשיבות עצומה ואיננו יכולים לתת אותם בידי המלך".

לפתע כמה אחת האלפיות שישבו ליד השולחן, היה לה שיער בלונדיני חלק שהגיע עד למותניה "סטריקת" היא פתחה בקול קר "אנחנו צריכים להעביר אותה אליו, אנחנו לא יכולים להרוג עיר שלמה רק בגלל ילדה אחת שאפילו לא אלפית, אם היא הייתה אלפית זה כבר היה שונה אבל היא אנושית, אנחנו לא צריכים לשאת בנטל של הגנתה" היא אמרה בלהט ואלף אחר שישב לידה הנהן בתגובה לדבריה.

ואז אלף שישב מולה, היה לו שיער חום כהה שהגיע עד לכתפיו, קם ואמר "פריזן, לך אין ילדים ואת לא יודעת מה עובר על הוריהם כשילדיהם לא נמצאים, כמה הם חוששים ודואגים, אבל לי יש ילדים ולילדה הזו, אמילי יש הורים שחוששים ודואגים לה כי הם לא יודעים לאן היא נעלמה פתאום, וכמו שאני לא יקריב אחד מילדי ואתן לו ללכת למות, כך לא אקריב ילד של מישהו אחר, את רוצה שתפתח מלחמה נגד כדור הארץ? כשהאלפים הלבנים שחיים שם ישמעו ששלחנו את הילדה למלך הרשע הזה הם מיד יפתחו במלחמה ובינתיים הם עוד לא תקפו אותנו כי אנחנו מגינים ושומרים על אמילי, אני מתנגד!!, לא אשלח למוות ילדה שבקושי התחילה את חייה ואם כן תחליטו לעשות זאת אתנגד לכם בכל כוחי ואף אשתף פעולה עם האלפים הלבנים נגדכם, הילדה הזו נלכדה בכל הבלאגן הזה רק באשמתינו, שנכנענו למלך חצות ולכן פוזרו האבנים, זו לא אשמתה ואנחנו חייבים להציל אותה".

לחייה של פריזן התאדמו מרוב כעס ועלבון והיא פתחה את פיה כדי לדבר, אבל לי נמאס לשמוע איך כולם מחליטים על החיים שלי בלי לשאול אפילו לדעתי, הצטערתי על ששמחתי כל כך על זה שאני אשתתף בישיבה, זה היה גרוע יותר מכל מה שקרה לי אי פעם.