הצמיד

פרק 11- פרטים

המשרד של סטריקת היה ענקי, התקרה הייתה מקומרת ועשויה מלוחות זכוכית צבעונית כך שהאור הכחול של השמש ריצד במגוון צבעים נוצצים, החדר עצמו עשוי מעץ דובדבן יפה. על קיר אחד נתלו המוני ציורים יפים ממוסגרים ובקיר אחר נתלו תמונות מהממות, ממש רציתי להתבונן בתמונות ובציורים אבל חשתי שאולי זה לא יהיה מנומס.

השולחן של סטריקת עמד לפני חלונות שכיסו קיר שלם אך בכל חלון נראו תמונות שונות "זה חלון שמחובר לכל מצלמות האבטחה בעיר, איפה שסטריקת חושד שיש פעילות של תמ"ח- תומכי מלך חצות" לחשה לי ג'סי.

"אני מבין שבחרת מה לעשות", אמר סטריקת. הזדקפתי "כן אדוני, החלטתי ללכת למלך חצות, אני לא אתן לדיקטטור מרושע להרוס עיר שלמה רק בגללי, אמרתי בלהט.

סטריקת חייך, וכשחייך הוא נראה צעיר יותר, כאילו ירדו שנים מחייו. "אז כנראה שאת צריכה עכשיו את הפרטים" הוא אמר.

ישבנו, והוא החל להסביר לי כל דבר שאליו אני צריכה לשים לב במיוחד- סדר סיורי השומרים, באילו זמנים מתקיימת החלפת משמרות, מתיי יש פחות שומרים, לחפש מנהרות וכניסות לארמון וכמובן גם יציאות ממנו, כמה משרתים יש, ציור של כל קומה- כמה חדרים יש, מה יש בכל חדר ודברים אחרים שיעזרו לצבא להיכנס לארמון ולהצליח להתחמק מחיילי המלך, הייתי גם צריכה לצטט לשיחות של המלך ככל האפשר ולזכור אותן בעל פה או לרשום אותן, ולהעביר אותן למשתף פעולה- משת"פ של סטריקת.

הייתי גם צריכה לראות האם מלך חצות הצליח למצוא עוד אדוני אבנים ואם כן אז לגלות מי הם, מה שמותיהם, מה האבן שלהם, כמה הם, ומה ארץ המוצא שלהם. סטריקת אמר שלמשת"פ קוראים קולבורטור או בקצרה קול, קול שומר רק בכניסה לארמון ולכן אני צריכה גם להתיידד עם השומרים ולחפש משהו משותף עם קול כדי למצוא תירוץ לכך שאני באה אליו כל הזמן, אבל הייתי צריכה לצמצם כמה שיותר את ביקורי אצלו כדי שלא יחשדו בו או בי.

לאחר שעברנו על כל הפרטים כבר הייתה השעה שעת ערב ושמש הצ'אמלון כבר כבתה, היא רק עוד כחמש שעות להגיע למלך חצות, סטריקת אמר שלפני שיצאתי אתמול, כשמלך חצות הודיע את הודעתו הוא אמר שהוא יחכה בשער הראשי, סטריקת הוסיף כי הוא שלח את חייליו שיבדקו זאת והם אמרו שייתכן שהוא שם אם כי הם לא ראו אותו בעיניהם, הם גם הוסיפו שנראה שהוא הגיע רק לפני כשעה זאת אומרת שהוא ממש בטוח בעצמו אם הוא טרח להגיע בעצמו ולא שלח את עוזריו. סטריקת המליץ שאלך לנוח כיוון שאחרי ההכרזה של המלך והישיבה שהייתה מוקדם בבוקר לא הספקתי לישון.

סטריקת דיבר עם ג'סי, רוי ואמיה על הדרך שבה נגיע לשער הראשי, אני השתעממתי אז הלכתי להסתכל על התמונות והציורים, הציורים היו חתומים כולם בשם קומנדר סטריקת, שאלתי אותו "אתה ציירת את הכל?", סטריקת הביט עלי ובציורים ,כן, אני אוהב לצייר, גם את?" "כן", עניתי "כשתחזרי ממלך חצות אני אולי אלמד אותך כמה טכניקות אלפיות לציור" הוא אמר בחיוך "ישששששש!!!!" קראתי. גם התמונות היו חתומות באותו שם, סטריקת היה ממש מוכשר גם בציור וגם בצילום. 

לאחר שסטריקת סגר את כל הפרטים עם האחרים הוא ניגש אלי והושיט לי שרשרת זהב עם תליון נפתח, פתחתי את התליון ובתוכו היה ציור קטן, הציור היה חצוי בקו מזהב, על חצי אחד היו שמיים כחולים ושמש, אבל שמש רגילה, צהובה כמו בכדור הארץ, ועל החצי השני היו ירח וכוכבים על שמיים שחורים, "זה כמו בכדור הארץ", אמרתי, "נכון", ענה סטריקת "פעם לפני תקופת מלך חצות אני ואשתי ביקרנו בכדור הארץ והיא רצתה לצייר את זה, גם היא הייתה ציירת מוכשרת, היא הספיקה להשלים רק את חצי מהציור לפני שמלך חצות הרג אותה לכן אני המשכתי את הציור. אני רוצה שתשמרי את זה אצלך, שלעולם, ולא משנה מה יקרה אל תשכחי אותנו". אימצתי את התליון אל ליבי ותליתי אותו עלי "אני לעולם לא אשכח אתכם".

הלכנו בחזרה לחדר, שכבתי במיטה וג'סי כיסתה אותי בשמיכה ונשקה לי במצחי, כמו שאמא שלי הייתה עושה לי כשהייתי קטנה. היא ניסתה לומר משהו אבל לא הצליחה להוציא הגה היא יצאה מחוץ לחדר במהירות, מסתירה את פניה בידה.

ישנתי שינה טרופה וכל פעם התעוררתי מסיוטים שטופת זיעה.

לבסוף הגיעה השעה שבה היינו צריכים לצאת לכיוון השער, ג'סי נתנה לי טוניקה ורודה שנחגרה בחגורה כחולה עם אבן כחולה כמו בצמיד שלי, לא מוותרת על להראות למלך חצות ולכולם שאני אדונית האבן הכחולה, היא אספה את שערי לקוקו גבוה ויפה וגם שם שמה סיכה עם אבן כחולה "שידע שאת אדונית הצמיד עם האבן הכחולה", אמרה בחיוך עצוב.

לאחר שסיימתי להתארגן יצאנו מהחדר, הלכנו לאורך מסדרונות ארוכים, הגענו לחלל הכניסה ויצאנו לשמיים האדומים, רוי אמיה ועוד שלושה אלפים במסיכות התלוו אלינו, ולאחר דקה סטריקת הגיע במרוצה ויצאנו לכיוון השער.

בדרך לחשה לי ג'סי "תתנהגי כמו ילדה קטנה שלא מבינה מה קורה לה, תתנהגי כמו כנועה כדי שיזלזל בך ואז, אחר כך, תראי לו את כוחך האמיתי ותתני לו את מכת המחץ". אני לא הצלחתי להוציא מילה מפי כי ידעתי שאם אנסה לדבר מיד יתחילו לזלוג הדמעות שרק מחכות למה שיוציא אותן מעיני, אז רק הנהנתי, "אני לא אאלץ להתנהג כמו ילדה פחדנית", חשבתי לעצמי "אני בכל אופן כבר מרגישה כך, אבל עכשיו זאת נקודת האל- חזור".

לאחר כשעה של הליכה כשכל עיני תושבי העיר עוקבות אחרינו בדרכנו, הגענו לשער הראשי הגדול, דלתות השער היו פתוחות ומאחוריו חיכה צבא בשריונות נוצצים. 

בראש הצבא, בחיוך שחצני ומנופח מגאווה חיכה לנו הסיוט הגדול מכולם- מלך חצות.

בשבוע הבא פרק 12- הדרך לארמון.

צום קל למי שצם🤗🤗