הצמיד

פרק 19- קולבורטור

רק לאחר שבוע נזכרתי שתכננתי ללכת לקולבורטור ישבתי בחדרי וכתבתי כל מה שאני יודעת עד עכשיו:

1. כל אדוני האבנים נמצאים אצל מלך חצות.

2. יש תאומים שהם אדוני האבן הצהובה.

3. חייב ללמוד כישוף כדי לעשות משהו עם האבנים.

4. בארמון יש שד בשם יוקאי שילמד אותנו.

ו...זהו, זה לא שטרחתי לחפש מעברים סודיים ודברים כאלה, אה...נכון

5. יש אגף שנקרא אגף מספר 4 והוא נקרא האגף האסור, המלך לא מרשה לנו להיכנס לשם.

אבל, חשבתי, אולי אני ישכנע את האחרים לראות מה יש שם בתור משחק.

קיפלתי את הדף והחלטתי לקחת איתי את סורל, לא רציתי ללכת לבד לחפש את המשת"פ, סורל ישבה משועממת בספרייה וחיפשה ספר מעניין לקרוא וכשהצעתי לה לבוא איתי לשער היא ממש שמחה.

ואז נזכרתי שאני לא יודעת איך מגיעים לשער "סורל ,את יודעת איך מגיעים לשער?" שאלתי אותה "כן!!!!" היא קיפצה לידי בעליזות "אני אקח אותך לשם".

הלכנו והלכנו במשך כ 15 דקות, לאחר מכן הגענו לשער הארמון, השער היה ענקי ומצופה בזהב ועליו נחרת בשחור סמל הכתר השחור של המלך.

ליד השער, מבפנים, היה מבנה ארוך שהתמשך לאורך החומה הגבוהה, נכנסנו למבנה וניגשנו לאלף שישב ליד דלפק מעץ ונראה עסוק מאוד, הוא לא הרים את ראשו כשנעמדנו מצידו השני של הדלפק.

"שלום" אמרה סורל והאלף הרים את עיניו "א-אדוני האבנים" הוא אמר "מצטער שלא שמתי לב לבואכם הוד אדנותכם, מה בקשתכם?"

אני וסורל החלפנו מבטים משועשעים והתאפקנו שלא לצחוק. "אני מחפשת מישהו בשם קולבורטור, הוא נמצא?" שאלתי. "רק רגע" הוא ביקש והוריד את מבטו למסך שלפניו "קולבורטור נמצא, הוא עכשיו במגדל שמירה מספר 20, אם תרצו אני יכול לתת לכם חייל שילווה אתכם אליו". "למה לא" עניתי "זה יעזור לנו מאוד" אמרה סורל.

כעבור כמה דקות כבר הלכנו בעקבות אלף חייל שרירי למגדל השמירה "לחכות לכן או שתסתדרו לבד?" הוא שאל כשהגענו, "אנחנו נסתדר" אמרה סורל ואז הוסיפה "תודה". החייל התאפק להסתיר חיוך והסתובב בחזרה למבנה.

בתחתית המגדל הייתה דלת עץ כבדה, פתחנו אותה מעט וכשראינו שהכול ריק נכנסנו פנימה, המגדל היה די פשוט בצד אחד היה מטבחון קטן, שולחן וכיסא.

בצד השני היו מדרגות שהתעקלו כלפי מעלה, עלינו בהן ובאמצע הדרך התחלנו להתנשם ולהתנשף בכבדות. הגענו לסוף המדרגות כשאנחנו מותשות לגמרי.

"מי אתן?" נשמע לפתע קול צרוד ועבה, הרמנו את ראשינו וראינו לפנינו אלף מזוקן שלבש את מדי המלך: חליפה בצבעי האש שעליה רקום הכתר השחור של המלך. "אתה קולבורטור?" שאלתי, "קודם תענו על השאלה שלי" הוא אמר בקול כעוס. "אני אמילי אדונית האבן הכחולה וזו סורל, אדונית האבן הוורודה", "אה" הוא אמר "אתן האדוניות של האבנים, ומה הוד מעלתכן" הוא אמר בלעג "רוצות ממני?".

"סטריקת אמר לי לבוא לדבר איתך", עניתי לו. "סטריקת, מה" הוא מלמל לעצמו ולפתע צעק "אני לא מכיר שום סטריקת בעיקר אם הוא מפקד הבוגדים במלך, צאו מכאן מהר אני לא מכיר שום סטרית ולא מכיר אתכן" הוא דחף למדרגות וכמעט שנפלנו. כשיצאנו מהמגדל שמענו משק כנפיים, נץ שחור התעופף מחלון המגדל.

אני וסורל חזרנו לכיוון הארמון, לא דיברנו בדרך. אני הייתי מיואשת עד שמצאתי את קולבורטור הוא מגרש אותי ככה, אם אני אפגוש את סטריקת שוב אי פעם אני אראה לו מה זה.

כשהגענו אני הלכתי לחדרי וסורל הלכה לאחרים. למחרת בבוקר כשהלכנו לשיעור עם יוקאי סורל לא הגיעה איתנו, כשניסינו להיכנס לחדרה לקרוא לה שתבוא איתנו לשיעור, מה שהיה משונה מאוד כי תמיד סורל הייתה זו שקמה ראשונה ומעירה את כולם, עצרה אותנו משרתת שאמרה שסורל לא מרגישה טוב ושנלך בלעדיה.

השיעור היה באותו אולם שבו היה לנו את שיעורי הכישוף עם וויזרד, עם יוקאי לא עשינו ממש קסמים כמו עם וויזרד אלא עשינו יותר ספורט, מאמץ גופני לחיזוק השרירים וכדו'.

יוקאי הכי אהב להריץ אותנו לכל אורך האולם בזמן שהוא מתעופף אחרינו ונראה כמו עטלף מגודל, לא שאמרנו לו את זה, אם היינו אומרים לו את זה הוא כנראה היה שוקל מחדש את הבחילה שלו מבשר אדם חי.

מחשבותי לא היו נתונות לשיעור אלא לסורל ולקולבורטור ולכן לא הקשבתי להוראותיו של יוקאי ועשיתי את הדברים בצורה לא נכונה הוא כל פעם התעצבן עלי מחדש, לא ששמתי לב לזה בכלל.

כשהוא נתן לנו הפסקה קצרה באה אליי פיס, היא הניחה את ידה על כתפי "תירגעי" היא אמרה "סורל תהיה בסדר" ממגע ידה על כתפי נרגעתי מעט ומחשבותי הצטללו.

קון וברגרת התיישבו לידינו גם הם "אני בטוח שזה רק כאב בטן קטן מכל האוכל העשיר שנותנים לנו פה" אמר קון. "הוא צודק" הצטרף פרינס לשיחה "אצלי בארמון, בפרדייס לא נותנים לילדים אוכל כזה עד גיל 10 לפחות כי זה לא בריא ובכמות גדולה הוא גורם לכאבי בטן נוראיים, מניסיון, בפעם הראשונה שנתנו לי להשתתף בסעודה אמיתית עם המשפחה שלי אכלתי מכל דבר כי רציתי לטעום הכל, זה היה ביות ההולדת 10 שלי מיד אחרי שאכלתי כאבה לי הבטן והקאתי הכל על השולחן" הוא צחק "משפחתי אוהבת לספר את זה באירועים משפחתיים גדולים, זה נורא מביך" כולנו צחקנו ואני נרגעתי קצת, אבל עמוק בלב עדיין קינן החשש שמשהו לא טוב קורה.

יוקאי, שכנראה נמאס לו לראות אותנו נהנים צווח "ההפסקה נגמרה, תעשו 40 כפיפות בטן" כולנו נאנחנו וקמנו.