הצמיד

פרק 20- מה קרה לסורל

במשך כשבועיים הלכנו לשיעורים השונים ואכלנו ארוחות כולנו ביחד, חוץ ממישהי אחת, סורל.

היא לא יצאה מחדרה ואנחנו לא נכנסנו לחדרה לא כי לא רצינו לבוא אליה אלא בגלל שלא נתנו לנו להיכנס, אף אחד לא הסביר לנו מה קרה לסורל ולמה לא נותנים לנו להיכנס אליה.

אחר צהריים אחד, לאחר שנגמרו השיעורים ישבנו כולנו באגף 3 והשתעממנו "תקשיבו" אמרתי כדי להעביר את תשומת ליבם אלי "אנחנו צריכים לבדוק מה עם סורל, למה במשך שבועיים היא לא באה לשיעורים ולא יוצאת מהחדר ולמה לא נותנים לנו לבקר אותה?"

"את צודקת" אמר קון "אבל מה נעשה?", "אממ..." חשבתי "אה, יש לי רעיון בבוקר ראינו שמייד שומרת שם נכון?" אמרתי ומיד המשכתי "ומייד שונאת שפיס וברגרת רבים". לאט לאט הרעיון חילחל לראשם "אמילי את גאונה" הם אמרו. הרעיון הוא שפיס וברגרת יעשו כאילו הם רבים וכשמייד תעזוב את כניסת החדר כדי להפריד ביניהם אני, קון, ופרינס ניכנס אליו.

אף אחד לא חשב מה יקרה אם מיד תגיד למישהו אחר לשמור במקומה, לא רצינו לחשוב על זה היינו נלהבים מדי מהתוכנית הזו.

פיס וברגרת הלכו למסדרון שהיה קרוב לחדר של סורל,למזלם היו שם אגרטלים והרבה דברים שבירים,"אם זה לא ימשוך אותה ואת חצי הארמון לכאן אני לא יודע מה כן יזיז אותה משם" אמר ברגרת בחיוך מרושע כשהתבונן במבחר הדברים שהיה יכול לשבור וחשב מה יעשה הכי הרבה רעש.

הם התחילו את המריבה שלהם בקלות כמו תמיד, הם ממש אלופי המריבות תוך 5 דקות כבר שמעו בכל האגף צעקות וקולות ניפוץ אני, קון ופיס התחבאנו ליד החדר של סורל.

"מי רב שם?" נשמע קולה העצבני של מייד כששאלה את אחד השומרים שעבר לידה, הוא נאנח בכבדות "פיס וברגרת, כרגיל", "אני אלך לעצור אותם" אמרה מייד ורצה לכיוון המסדרון למזלנו הרב היא לא ביקשה מישהו אחר שישמור במקומה.

רצנו, פתחנו את הדלת בשקט ונכנסנו בזהירות. החדר היה חשוך פרינס מחא שתי מחיאות והנברשת הענקית נדלקה.

החדר היה ריק, הלכנו לחדר השינה והאמבטיה, שניהם היו ריים. "איפה היא?" שאל פרינס בדאגה. שוטטנו בחדר וחיפשנו רמזים, פתחתי את מגירת השידה של סורל ומצאתי פתק, הוא היה בכתב ידה של סורל:

אמילי, תזהרי, המלך יודע שאת קשורה לסטריקת. קולבורטור- המשת"פ לא היה לצד המתנגדים, הוא בגד בהם ועזר למלך חצות, המלך אמר שהוא יכלא אותי בכלא שלו עד שאני יגלה לו כל מה שאני יודעת על המתנגדים לו, לא שאני יודעת כל כך הרבה.

אני אשתדל לא לומר כלום,

מצטערת מראש

סורל.

משהו רטוב נטף על לחיי, דמעות...

***במפקדה של סטריקת***

"אני דואג לאמילי" אמר סטריקת. "למה?" שאל רוי, "מאז שהיא הלכה לארמון לא קיבלנו ממנה שום הודעות" ענה סטריקת, "אולי היא שכחה?" אמר אמיה.

"היא לא שכחה, אני בטוחה בזה" אמרה ג'סיקה בנחרצות "אני גם חושב שהיא לא שכחה, משהו קרה לקולבורטור, הוא לא עונה להודעות שלי כבר הרבה זמן" אמר סטריקת.

***בארמון מלך חצות***

"מה קרה אמילי?" שאל אותי קון, מחיתי את הדמעות והעברתי לו את הפתק, "אני לא מאמין" אמר פרינס שהציץ מעבר לכתפו, "את עם סטריקת?", "כן, הייתי" אני עונה "למה לא סיפרת לנו?" אמר בעלבון "לא סמכת עלינו?" "בהתחלה לא סמכתי עליכם" אמרתי "אחר כך פשוט שכחתי להזכיר את זה".

"אנחנו חייבים להציל את סורל" אמר קון, "בואו נלך לקולנוע ונספר לאחרים" יצאנו בשקט, למזלנו אף אחד עוד לא חזר לשמור על החדר.

ישבנו בקולנוע ולאחר כמה דקות הגיעו פיס וברגרת "אתם בסדר?" שאלנו אותם "כן" הם ענו "מייד סתם צעקה עלינו ואיימה שתגיד למלך להעניש אותנו, כאילו מי מפחד מהם בכלל" הוא צחק, כשלא צחקנו איתו הוא העביר את מבטו עלינו "למה אתם נראים כל כך...מדוכאים?".

הראנו להם את הפתק, וסיפרתי להם הכל, על המלחמות הראשונות עם האלפים השחורים בכדור הארץ, על החטיפה, על המפקדה, סיפרתי להם הכל.

כשגמרתי הם היו בהלם "איזה בלאגן" אמרה פיס, "אנחנו צריכים לחפש את הכלא ולנסות לשחרר את סורל" קרא ברגרת.

"אני יודעת איפה הכלא" נשמע פתאום קול מאחורינו, כולנו נבהלנו וקפצנו, הסתובבנו לאחור. בכניסה לקולנוע עמדה משרתת צעירה, שיערה היה חום כהה שהגיע עד מותניה והיה אסוף בזנב סוס בעזרת סרט ורדרד.

"מי את?" שאל פרינס, "אני אנג'ל, אני משרתת של מלך חצות אבל אני מרגלת של סטריקת. סורל הייתה מאוד נחמדה אליי ואני רוצה לעזור לה".

ברגרת לקח את כולנו לצד "אנחנו סומכים עליה?" "אין ברירה" אמרה פיס "היא כנראה היחידה שתוביל אותנו לכלא". חזרנו לאנג'ל "איך מגיעים לכלא?" שאל קון ,"טוב" היא ענתה בחיוך הדרך הראשונה זה לגנוב משהו או לתקוף את המלך" כולנו חייכנו על אף העצב "הדרך השנייה", היא המשיכה "זה בטיסה, היום בחצות תבואו למנחת 3 של מלך חצות, יש שם רחפות וטייס שנאמן גם הוא לסטריקת.

"הכלא לא נמצא בארמון?" שאל קון "לא", היא ענתה "הכלא נמצא במרחק שעה טיסה מכאן". "טוב" ענה ברגרת בשם כולנו "ניפגש בחצות בחדר שלי ומשם נלך למנחת, תלבשו בגדים שחורים והבנות" הוא פנה אלי ואל פיס, "תלבשו מכנסיים ולא חצאית או שמלה שלא תסתבכו בהן"

"כן המפקד" אמרנו.

השעה הייתה שמונה בערב, כבר אכלנו ארוחת ערב ופילחנו משם כמה בקבוקי מים וקצת אוכל, שיהיה לנו לכל מקרה. עכשיו הלכנו לחדרים וחשבנו על תוכניתנו, לא רצינו לחשוב מה יקרה אם ניתפס אבל מחשבה זו פלשה כל פעם לראשנו.