הצמיד

פרק 24- הנחש מנדה

הלכנו על שביל הדשא ומדי פעם זינקו אל מחוץ לשביל נחשים קטנים, עקרבים וכל מיני חרקים. היה חם מאוד וכולנו הזענו, היו לנו מעט בקבוקי מים אבל כל המים התאדו.

פעם אחת כשישבנו לאכול קצת התקרב אלינו עקרב קטן וארסי באיום אך לפתע הוא נעצר, נראה מבולבל וחזר אחורה, כעבור זמן שהרגיש כשעות השביל עבר ליד בור עמוק באדמה "אולי זה בולען" אמר פרינס, המשכנו ללכת והגענו לחומה אדירה שעשויה מלבנים חומות כמו בהתחלה, כשרק נכנסנו.

מאחורינו נשמע לחשוש של נחש וקול זחילה, הסתובבנו והנה, לצד השביל מתקדם נחש ארוך מאוד שהיה עבה יותר מחמישתנו ביחד (מי שראה בוואן פיס את פרק 178 אם אני לא טועה והלאה, אז זה הגודל של הנחש בערך) הוא זחל במהירות וחסם לנו את הדרך לחומה.

"אני הנחששששש מנדה" הוא לחשש "אני מלך הנחשששששים" ואכן על ראשו הירוק הענק היה כתר מזהב "אשששששאל אתכם חידה" הוא המשיך אם תענו נכון אתן לכם לעבור ואם תטעו אוכל את כולכם"

"בסדר" ענה ברגרת, כבר היינו רגילים לאיומי מוות זה לא הפריע לנו במיוחד.

"החידה היא: אני לא ציפור אבל אני בכלוב

את הרצון הגדול ביותר ששששששלי לקחו

לפי גחמתו של המלך אני הולך למוות או לחיים

או לעיתים קרובות לחיים מששששששששעממים ומתיששששששים, מי אני?"

בשל העובדה שהיינו בבית כלא התשובה הייתה די צפויה

"התשובה היא אסיר" אמר פרינס "ולמה?" שאל הנחש

"האסיר הוא בן אנוש ולא ציפור ובכל זאת נועלים אותו בכלוב שזה הכלא, הרצון הגדול של כל אדם זה להיות חופשי אך כששמים אותו בבית האסורים חופשיותו נשללת והמלך מחליט אם לדון אותו לחיים או למוות, או לישיבה ארוכה בבית הכלא שזה משעמם ומתיש" ענינו.

הנחש הטיח את ראשו בחומה ונפער בה פתח, התחלנו ללכת והנחש ניסה לאכול אותנו, רצנו במהירות לפתח "אמרת שלא תאכל אותנו" צעקנו אליו.

"אדוני המלך" נשמע לחשוש, מנדה נעצר והביט למטה, על האדמה התפתל נחש באורך כארבעה מטרים "מה אתה רוצה,סנקו?" שאל בכעס מנדה.

"אדוני" אמר סנקו ,אם הבטחת להם שלא תאכל אותם אסור לך לעשות את זה". מנדה הסתכל עליו בכעס ונראה שניהלו מעין קרב מבטים, המלך מנדה ויתר ראשון "בסדר סנקו, אבל שתדע פעם הבאה אני לא אתמוך בך בתור יועצי האישי", "כמובן הוד מעלתך" אמר סנקו בקול שנראה כי הם מנהלים את השיחה הזאת לא בפעם הראשונה "לכו" לחשש לעברנו המלך.

נכנסנו והחומה נסגרה מאחורינו, עמדנו על מדף צר וגבוה שהשקיף על בור שקירותיו מכוסים סורגים,

הגענו לכלא.

בצד שמאל היו מדרגות צרות וירדנו בהן בזהירות, בדרכנו עברנו על פני כמה תאים, המקום היה שקט כמו קבר, רק קול נשימותינו ופסיעותינו נשמעו בחלל הרחב. כשהגענו לסוף המדרגות הבטנו למעלה, המקום אכן היה בגובה שלושה קומות ואנחנו היינו בתחתיתו, נראה שהשערים שעברנו בהם היו בגבהים אחרים, גם אם לא שמנו לב, עלינו לאט לאט בקומות עד שהגענו לקומה השלישית.

כשהבטנו סביבנו במקום החשוך מעט ראינו שולחן ועליו ספר עבה, "לשם" לחש ברגרת למרות שלא נראה אף אחד במקום, על הספר היה רשום- 'יומן'.

פתחנו אותו, בפנים היו רשימות של שמות, הקומה שבה הם נמצאים, מספר התא ולאן נלקחו ומתי חזרו, ואם הם מתים או חיים ולמה, עברנו שורה שורה שאלמלא הצורך להציל את סורל היינו וסוגרים את הספר ובורחים כמה שיותר מהר היו שם אנשים מעטים מאוד ששוחררו אך רבים מתו במרתף העינויים.

לקראת סוף הספר מצאנו את שמה של סורל, היא הייתה בקומה הראשונה, תא מספר 5 ונלקחה לפני יומיים לחדר חקירות מספר 3, היא עוד לא חזרה משם...

בסוף הספר הייתה מפת הכלא, תלשנו את הדף משם וראינו נקודה שהייתה על המפה בדיוק במקום שלנו, יעיל, כשזזנו הנקודה שלנו זזה גם היא, לפי המפה הייתה אמורה להיות דלת מולנו התקרבנו לא ראינו דבר מלבד קיר אבנים.

פרינס נשען על אבן וכמעט נפל כשהיא שקעה ופתחה פתח בקיר, לקחנו לפיד מחדר הכניסה ונכנסנו.

לאחר כמה דקות הגענו לראש מדרגות, ירדנו בהן ופנינו מספר פעמים. ואז הגענו למסדרון ארוך שבו המון דלתות משני צדדיו, על הדלת הקרובה אלינו מימין היה רשום: 'חדר חקירות 0' על הדלת משמאל היה רשום 'חדר חקירות 1' המשכנו לדלת שאחר כך שעליה היה רשום 'חדר חקירות 3'.

הדלת לא הייתה נעולה, נכנסנו, לרגע לא הבנו מה אנחנו רואים אך מיד לאחר מכן, כשהמראה חלחל, פיס כרעה והחלה להקיא בפינה אני והבנים נגעלנו ונמלאנו בחילה אם כי גם אנחנו היינו קרובים להקיא.

החדר כולו היה מלא בדם כולו היה אדום ורק מעט מהצבע הקודם של הקיר, שחור, נראה. בקיר, מול הדלת הייתה גופה קשורה בידיה וברגליה בשלשלאות שהחזיקו אותה באוויר.

פני הגופה היו שמוטות, ברגרת היה היחיד שהצליח לזוז ממקומו ולהתקדם לעבר הדמות, הוא קירב את הלפיד לפניה.

"זאת סורל" הוא קרא בזעזוע, עיניה של סורל נפקחו "אתם לא אשליה?" היא שאלה "אתם באמת אמיתיים?"

פניה היו נפוחות וחתוכות ומפרקי ידיה ורגליה נטפו דם, היא הושיטה את ידה לפניו של ברגרת ונגעה בו "אתה אמיתי" היא בכתה "אתה אמיתי, זה לא סיוט או אשליה" ברגרת חיבק אותה בעדינות "אנחנו נוציא אותך מכאן" הבטיח. לאחר מכן סורל נרגעה והפסיקה לבכות.

"אל תדאגו, לא כל הדם שלי, זה של האסירים הקודמים ככה אמר החוקר" היא אמרה "איך בכלל הגעתם לכאן?" לפתע נשמעה מבחוץ אזעקה חזקה ומייללת "זה לא הזמן עכשיו" קרא פרינס "אנחנו צריכים לברוח".

"יש מפתח ליד הדלת" אמרה סורל וברגרת מיהר לשחרר אותה, היא בקושי יכלה לעמוד לבד אחרי שלא עמדה הרבה זמן וכאב לה מאוד, ראו זאת בעיניה שנטפו דמעות גם אם היא ניסתה להסתיר את כאבה, אבל היינו חייבים לברוח...

ברגע זה...