הצמיד

פרק 27- פרצופו האמיתי של סטריקת

"שחרר אותם" קראתי בכעס והתחלתי לרוץ לכיוונם, הילה כחולה זוהרת הקיפה את גופי.

"לא, אמילי" קרא מלך חצות "עצרי" לפתע הרגשתי כאילו העמידו לפני חומה ולא משנה כמה ניסיתי לא הצלחתי להמשיך "מה אתה?" קרא ברגרת בבעתה, הסתובבתי לאחור וכמעט נפלתי, מלך חצות זרח כמוני רק שסביבו הייתה הילה לבנה.

"אני אדון האבן הלבנה, האבן השישית בתכשיטי האבנים" אמר מלך חצות.

"אז מצאת אותה בסוף" אמר סטריקת בשנאה "היא צריכה להיות שלי". "היא לא" קרא מלך חצות בכעס "האבן הזו עוברת ממלך למלך, אבא העביר לי אותה לאחר שאתה אכזבת אותם ובגדת בהם היא לא שייכת לך, היא שייכת לי. אם היא הייתה בוחרת בך כמלך היא לא הייתה אצלי אלא אצלך זה שהיא אצלי ולא עוזבת אותי מראה שאני המלך האמיתי"

לפתע החלו לצאת מהמלך חזיזי אור לבן, הם נכנסו היישר לאבנים שלנו, כל האבנים זהרו לרגע ומיד כל פציעותינו התרפאו ונמלאנו באנרגיה "אני צריך שתעזרו לי להביס את אחי" אמר מלך חצות "אנחנו מסכימים" קראנו בנחישות, "תודה" אמר המלך ועיניו שוב נמלאו דמעות אבל עד מהרה הם נעלמו והוא חזר להיות מלכותי כשהיה, רגלינו החלו להתנתק מהאדמה ועלינו לאוויר, מאחורי כס המלך נפרצה דלת ודרכה נכנסו חיילי המלך.

גם חיילי המלך וגם חייליו של סטריקת נרתעו בפחד כשראו את הדבר הזה, שישה ילדים ומלך חצות מרחפים באוויר וכולם זוהרים בצבעים שונים, המלך בלבן, אני בכחול, ברגרת וקונסטנטלי בצהוב, פרינס בירוק, פיס באדום וסורל בוורוד.

תכשיטי האבנים זהרו כל כך שלא יכולנו להסתכל עליהם ישירות אצל המלך זרחה אבן יהלום בוהקת שהייתה משובצת בכתרו- שהוא תכשיטו.

לפתע נשמע פיצוץ אדיר וקיר חדר הכס התפוצץ, אבנים עפו לכל עבר ורק במזל לא פגעו באף אחד. דרך הקיר רומארק ואיתו צבא של כעשרת אלפים של חיילים.

חייליו של מלך חצות מיד הלכו להזעיק תגבורת, היה ברור שצבאו של רומארק לא בא לעזור לנו, "ילדים" אמר מלך חצות "אני צרי שתזרימו אליי את האנרגיה שלכם כי אני כבר יודע להשתמש בכח האבנים, היו לי עשרות שנים להתאמן"

למרות שעד אז מעולם לא הזרמנו אנרגייה כעת ידענו בדיוק מה לעשות, נתנו לאנרגייה להשתחרר והעברנו אותה למלך חצות הוא שלח חזיזי אור לג'סי רוי ואמיה והקיף אותם בבועת מגן, לפתע נשמעה פקודתו של רומארק "קשתים, להתקיף את המלך" ומטח חצים החל לעופף סביבנו, הילותינו הזוהרות מנעו מהחיצים להתקרב, המלך שלח מגן גםלחייליו ולאחר מכן שחרר את כל הכוח שאגר בתוכו, הכוח יצא ממנו בפיצוץ של ברקים לכל הכיוונים, הם פגעו באנשים ובקירות והפילו אבנים בכל מקום רק מי שהיה מתחת למגן של המלך ניצל, רק מעטים היו שורדים ללא המגן.

ירדנו לאט לאט מהאוויר וברגע שרגלנו נגעו ברצפה השתחררה ממנו כל האנרגייה ונשכבנו בתשישות על הרצפה המאובקת.

המלך התיישב ראשון לאחר דקה, הוא נראה ממש כנער כשישב בישיבה מזרחית על הרצפה לידינו. "אני לא מאמין שאפילו רומארק בגד בי אם כי זה היה די סביר, הייתי צריך לצפות את זה, בן שדון מטופש"

כשראה את מבטנו הוא גיחך והסביר, "רומארק הוא בן כלאיים אימו הייתה אלפית ואביו שד, שדים הם בוגדים מטבעם ולכן הייתי צריך לצפות את זה מראש"

"אני עוד אתנקם בך" אמר רומארק, כולו היה פצוע ושרוט מפגיעות האבנים והברקים של המלך מגבו יצאו זוג כנפי עטלף והוא עופף ונעלם. "ברוך שפטרנו" אמר מלך חצות.

"גם יוקאי הוא שד?" שאלנו "כן" ענה מלך חצות "אבל הוא בוודאות איתנו, אני יסביר לכם עליו בהזדמנות, או שתבקשו ממנו" הוא הציע, "ממש לא" ענינו.

כולנו קמנו ויצאנו מחדר הכס לגן, היה נורא להישאר עם כל המתים והפצועים. ג'סי, רוי ואמיה הצטרפו אלינו "אמילי", אמרה ג'סי ודמעות בעיניה "אנחנו מצטערים, לא ידענו שסטריקת הוא הרשע, הוא היה כזה נחמד", "אני סולחת" אמרתי "גם אני חשבתי שהוא טוב".

הסתובבנו בגן והחלפנו בינינו סיפורים על כל מה שקרה מאז שדרכינו נפרדו. כעבור שעה בא אל המלך אחד ממפקדיו "הוד מלכותך" הוא אמר והצדיע "ספרנו את האנשים, מכל חיילינו לא היה אפילו מת אחד, מצבאו של רומארק שרדו רק כמה מאות והם נכנעו מיד, מצבאו של סטריקת לא נשאר אפילו שורד אחד גם סטריקת עצמו מת".

"תודה" אמר מלך חצות "קברו אותו באחוזת המלכים"(אחוזת המלכים, זה מקום קברם של המלכים והנסיכים). בצהריים ובערב אכלנו כולנו יחד עם מלך חצות בחוץ.

"למה אתה לובש את כיסוי העיניים הזה?" שאלה פיס בארוחת הערב. "כדי שלא יקראו את מחשבותיי" ענה המלך, "זה אפשרי בכלל?" שאלנו. "כמובן" ענה המלך, חיוך מרצד על זוויות שפתיו "יש הרבה קוראי מחשבות אך אני סומך עליכם", המלך הושיט את ידו והוריד את כיסוי העיניים, לעיניו היה צבע ירוק- אזמרגד מהמם, תואם לצבע עיניה של פיס.

"הצבע עיניים שלך כמו שלי" היא אמרה בהפתעה "כמובן, כי אני אביך" אמר מלך חצות "הייתה לי בת בכורה שנחטפה בלידתה על ידי המיילדת, זיהיתי אותך בגלל הטבעת, נתתי לך אותה כשנולדת, תליתי לך אותה על שרשרת מזהב, המיילדת כנראה לא שמה לב אליה או יותר סביר להניח שהיא לא הצליחה להוריד אותה ממך ולכן האבן נשארה אצלך".