My Savior

|פרק 4| זרים

נקודת מבט:אוון

"שומר ראש שלי? איך הגעתם לזה? ומה הוא מרוויח מזה?"
אבי חייך למשמע השאלות הרבות שלי. "זה הדבר שעלה למוחי. אנחנו צריכים אותו כמה שיותר קרוב משום שרוב הסיכויים שמי שעמד מאחורי החטיפה שלך הוא מישהו שאנחנו מכירים. אמרתי לך כבר שאגן עלייך מכל דבר ולא אניח לאיש לפגוע בך. אני אקח אותו תחת חסותי ואדאג לו עד שזכרונו יחזור אליו"
"מה אם לא יצליח להיזכר? מה אם הוא יזכר קודם בהכל ולא יזכור את האירוע?
"נדאג שזה יגיע. אני כל כך מצטער אבל זה כל מה שאני יכול לעשות למענך כרגע"
"מה אם המשפחה שלו מחפשת אותו?אני לא חושב שלשקר לו לגבי הזהות שלו יביא לנו טוב בעתיד". אני יודע שאבי רוצה לנקוט בצעדים כאלה למעני אבל אני לא רוצה לשקר לאדם שסיכן את חייו למעני.
"אדאג לנסות לגלות מאיפה הוא בעזרתו של השוטר לאק. כרגע זה הפתרון הכי טוב למעננו ולמענו. אני לא מתכוון להמשיך את השקר לאורך זמן,אני אנסה למצוא מוצא אחר"
לא היה לי מה לומר. אבא שלי באמת צודק- לשקר לגבי זהותו זה באמת יכול להועיל לשני הצדדים אבל אני שונא לשקר.
נכנעתי להצעתו של אבי.
שנכנסו לחדרו הוא עדיין היה ישן.
שהרופא שאל לשלומו הוא השפיל את עיניו,ועל פניו הופיעה הבעה עצובה.
הוא דיבר עם השוטר לאק על מה שקרה. התרכזתי ולנסות לזהות את המבטא שלו ומבלי ששמתי לב הוא הצביע עלייך ושאל אותי "מה אני בשבילך?"
"שומר הראש לי" הצלחתי לפלוט את השקר שהתכוננתי עליו פעמים רבות בדרך.
השאלה השנייה שלו הפתיעה אותי. "איך קוראים לי?".
לא עלה בדעתי לפני כך שהוא ישאל אותי את השאלה הזאת.
"אמממ... קוראים לך...אהה" אבי ניסה לענות לו,אך קטעתי אותו.
"קוראים לך סטאר" החום התפשט בגופי בגלל הלחץ.
"אההה" זאת הייתה תשובתו.
השוטר לאק קיבל שיחה,התנצל ויצא מהחדר.
שדממה נפלה בחדר אבי אמר שהוא הולך לקבל מהרופא אישור שיחרור לבחור-סטאר-.
להישאר איתו לבד גרם לרגליי להיחלש,רגליי החלו לרעוד.
"אתה יכול לשבת פה" הוא קיפל את רגליי וסימן לי לשבת על המיטה כאשר ראה אותי מנסה להרגיע את הרעד ברגליי.
"א-אני בסדר.תודה" סירבתי בנימוס.
"כמה זמן אני מכיר אותך...כאילו כמה זמן אני שומר הראש שלך?".
"שנתיים" הופתעתי מהתשובה שלי, בו זמנית פחדתי להביט בו כי הרגשתי כאילו הוא יודע שאני משקר לו.
"מי זה האיש שיצא לדבר עם הרופא?"
"אבא שלי" התפללתי שזאת תהיה השאלה האחרונה שלו. לא נראה לי אצליח להמשיך לשקר לו לארוך זמן.
"אתה..." אבי נכנס לחדר והפריע לו להמשיך עם השאלות. תודה אל
"השגתי אישור שיחרור, אנחנו יכולים עכשיו סוף סוף לחזור הביתה. סטאר, אתה מרגיש טוב בשביל לצאת מפה?" אבי אמר את שמו בטבעיות.הוא שקרן טוב, איך זה שלא קיבלתי ממנו את התכונה הזאת?
"אני מרגיש יותר טוב" הוא מעד שניסה לרדת מהמיטה ואבי הושיט את ידו ועזר לו לעמוד.
"הרגליים שלך עדיין רדומות,כנראה שתצטרך עזרה עד שנגיע לרכב" אמר לו אבי בחצי חיוך וכרך סביבו את ידיו ועזר לו לצאת מהבית החולים. הלכתי אחריהם בחוסר אונים.
אבי השיב אותו מחוץ לבית החולים והלך להביא את הרכב. שוב הייתה את אותה הדממה מהחדר.
"אתה.." הוא ניסה לומר משהו,אבל קטעתי אותו מיד. "הנה הרכב,בוא נלך" מתי הוא יפסיק עם השאלות האלו?
אחרי שעשיתי כמה צעדים לכיוון הרכב פתאום זה הכה בי. הסתובבתי בחזרה "מצטער" התנצלתי ועזרתי לו להיכנס לרכב.
מאז שנכנסו לרכב אף אחד לא הוציא הגה עד שהגענו לאמצע הדרך וסטאר שבר את השקט.
"סליחה שאני שואל, כמה זמן נשאר לנו להגיע לבית"?
"אמורים להגיע תוך חמש דקות,אבל הכביש נראה פקוק במיוחד היום.אתה לא מרגיש טוב?" אבי הביע את דאגתו. אני כבר לא יודע אם זה חלק מהמשחק שלו או שהוא באמת דואג לו.
"א-אני מרגיש טוב. אני רק...זה כלום"
אף אחד לא הוסיף לשאול שום דבר.
הוא לא הצליח לשבת במנוחה,הוא כל הזמן זז ונאנח.
"סטאר,אתה בטוח שאתה בסדר?" אבי עצר את הרכב בצד ושאל אותי.
"אני בסדר...אני פשוט..." הוא השפיל את מבטו.
"זה בסדר, אתה יכול לומר לי. אם אתה לא מרגיש טוב אנחנו יכולים לחזור מיד לבית החולים". אבי ניסה לנחם אותו.
"א-אני...רק..." הגמגום שלו החמיר.
"אני חוזרים ל..."
"אני צריך שירותים. אז אתה יכול להאיץ את הרכב?" הוא נשך את השפה התחתונה שלו וסומק התפשט על פניו. התאפקתי לא לצחוק.
"אהה.היית פשוט צריך להגיד לפני שיצאנו" ראיתי את זווית פיו של אבי זזה.
"ניסיתי" הוא הביט בי. רגע,הפעמים שהוא ניסה לומר משהו היה זה?
הנסיעה נמשכה בדממה ממושכת.
                      
                         ~~~~~~~

נקודת מבט: פארק סון ג'ין(סטאר)

אני כל כך מובך שאיני מסוגל לצאת מהשירותים. בשנייה שירדנו מהרכב השפלתי מבט ולא הסבתי מבט לשום מקום.אני עדיין לא מאמין שהדבר הראשון שאני עושה אחרי שחזרתי היה לרוץ ישר לשירותים.
אזרתי אומץ וחזרתי בעקבותיי לסלון.
אף אחד לא נכח בסלון מלבד אוון.
הוא ישב בשולחן האוכל והתעסק עם הטלפון שלו. מאז פגישתנו בפעם הראשונה שמתי לב שהוא זהיר מפני. הוא חושב לעומק על כל מילה ומילה לפני שהוא מוציא מפיו.
הבית היה ענק,יש שני קומות, בקומה הראשונה הספקתי לראות יותר משישה חדרים.
"המקלחת נמצאת בקומה השנייה,אם אתה מעוניין להתקלח לפני אוכל" הוא ניתק את מבטו מהטלפון והחל לעלות במדרגות. הלכתי בעקבותיו. נעזרתי במעקה לעלות, הרגליים שלי עדיין אינן יציבות.
בקומה העליונה היו בערך שמונה חדרים.
"אני אלך להביא לך בינתיים בגדים נקיים" הוא השאיר אותי בפתח הדלת. מיד שפתחתי את הדלת ניצבה מולי אמבטיה ענקית,מראה לאורך כל הגוף. הכל היה לי זר והיקשה עליי להתפשט ולהיכנס לאמבטיה.
האמבטיה הייתה מלאה בקצף ובמים חמים.
שגופי היה בתוך האמבטיה תחושת הכאב ועייפות שחשתי לאורך הבוקר נעלמו כלא היו .
איבדתי את תחושת הזמן.
"הבאתי לך בגדים,סיימת?" שמעתי את קולו של אוון.
"ר-רגע". יצאתי מיד מהאמבטיה וכרכתי סביב מותניי אחת מהמגבות המקופלות שהונחו שם.
הריצפה הייתה רטובה,וגרמה לי למעוד. נפלתי על הרגליים ונשמעה צווחה מגרוני.
"אתה בסדר?" נשמע קול של אוון. הוא לא חיכה לתשובה ממני ,הוא התפרץ פנימה. שהוא ראה אותי על הריצפה מבלי יותר מדי שאלות הוא כרך את זרועותיו סביב מותניי ועזר לי לקום. "אתה לא חושב שאנחנו צריכים ללכת לבית חולים? או שעדיף שאתקשר לרופא המשפחה שלנו?" הוא עדיין החזיק בי. היבטתי בו מובך.
"אה מצטער." הוא התנצל, והוריד את זרועותיו ממני.
"אין צורך בשום רופא.אני באמת בסדר" ניסיתי להרגיע אותו.
מבלי להוסיף עוד מילה הוא השאיר אותי לבד.
כשירדתי בחזרה לסלון אוון ישב באותו מקום שישב קודם אך הפעם היה מונח אוכל על השולחן. הונחו שם מאכלים שאפילו לא הצלחתי לזהות אותם.
"בוא תאכל,אני מקווה שזה לטעמך." הוא סימן לי לשבת מולו.מקווה שזה לטעמך? הוא לא   אמור לדעת מה הטעם שלי?
ישבתי מולו."להזכירך,זה שאיבדתי את הזיכרון זה לא אומר שהטעם שלי השתנה"
"אהה.נכון. לפעמים אני יכול להיות כזה טיפש"
הוא השפיל את מבטו והחל לאכול.
התחלתי לטעום מהכל אך רק הפסטה עם הסלט משך את תשומת ליבי. היו לי כמה שאלות לשאול אותו אבל לא רציתי להפריע לו באמצע האוכל.
לקינוח אכלנו עוגת גבינה.
"תודה על האוכל. יש לי כמה שאלות: איפה אני גר? יש לי משפחה?"
הוא המתמהמה "אתה גר איתי,ובקשר להוריך אתה תדע שיחזור אלייך הזיכרון" התשובה שלו הייתה מתחמקת.
"אתה לא גר פה ?"
"לא .יש לי דירה לבד לא רחוק מכאן".
הוא קם." תרגיש בנוח.אם תרצה משהו אני בחדר שלי" הוא עלה למעלה ונעלם.
התחלתי לשוטט בבית ומצאתי ספריה ענקית שלא הייתי מעלה שהיא קיימת בחדר שנראה כל כך קטן מבחוץ. האם אהבתי לקרוא ספרים?
שראיתי במדף את הספר "אל תגלה" של הרלן קובן ידעתי את התוכן של הספר והגעתי למסקנה שכן קראתי ספרים בעבר.
לקראת הערב שהוריו של אוון חזרו לבית שנינו הלכנו לדירה שלו.
הדירה שדמיינתי וזאת שעומדת מולי היו שונות בכל צורה. חשבתי שזאת דירה רגילה אבל בעצם זאת הייתה וילה עם גינה ענקית. הוילה הזכירה את בית הוריו חוץ מאשר שלוילה הזאת אין קומה נוספת וכמות רבה של חדרים.