My Savior

|פרק 8|פגישה מחודשת

נקודת מבט: אוון

עדיין רגליי לא מצאו מנוחה,הן עדיין רעדו ללא הרף. לא הצלחתי להביא את עצמי לשבת ולחכות בסבלות לצאתו של הרופא מהחדר.
גופי וכך גם מוחי עדיין בהכחשה שברגע זה סטאר נמצא שוכב ללא הכרה. אני גרמתי לו לסיים שוב בבית חולים.
העיניים שלו כשהוא התאמץ בכל כוחו לנשום עדיין טמונות לי בזיכרוני.
אני מיואש.לא אוכל עוד לשקר לו. אני הולך לשים סוף להכל,למרות שרק המחשבה שסטאר יתחיל לשנוא אותי מייסרת אותי.
הרופא יצא מהחדר.
"מה איתו?הוא בסדר?" שאלתי.
"הוא עדיין חסר הכרה אבל הוא נמצא במצב יציב. לו הייתם מגיעים מעט יותר מאוחר לא היה ניתן לדמיין מה היה קורה איתו". מה הקטע עם רופאים? למה הם תמיד מדמיינים את הגרוע ביותר? לא מספיק שאני שרוי בצער על כך שגרמתי לסטאר להגיע למצב הזה,עכשיו אני גם צריך לדמיין מה היה קורה אם לא היינו מגיעים בזמן?
"יש לו אלרגיה חמורה לפירות ים. אני ארשום לו כדורים להפחתת התופעות לוואי למקרה שדבר כזה יקרה שוב בעתיד. לא ידוע לי מה הסיפור אבל הוא חייב להיות זהיר,בפעם הבאה זה עלול להסתיים אחרת" הוא הנמיך את קולו כאילו לא רצה שעוד מישהו מלבדי ישמע.
"אל תדאג,דבר כזה לא יתרחש שוב.אני יכול להיכנס?" שאלתי.
"בטח"
"תודה,דוקטור" פתחתי בזהירות את הדלת ונכנסתי. הדרך שבה אוון שכב על המיטה הזכירה לי את פגישתינו הראשונה שחוץ מזה שכעת ראשו אינו חבוש בתחבושת.
פניו עדיין אדומות ומעט נפוחות.
הייתי על סף דמעות."אני מצטער. אני...כל כך מצטער" המילים ברחו מראשי.
הרגשתי את הטלפון שלי רוטט בכיס.
לפני ששלפתי את הטלפון ידעתי כבר מי המתקשר.
"כל מה ששמעתי הכל אמת?" אבי שאל בקול.
"כן. הוא אכל.."
"אתה באמת פספסת את הפגישה?" אבי קטע אותי. "אינך יודע עד כמה הפגישה הזאת הייתה חשובה לחברה?"
"אבא,הפגישה זה מה שחשוב עכשיו?סטאר שוכב חסר הכרה שוב בבית חולים. נחש אשמת מי זה?" לקחתי אוויר. "אני הולך לספר לו הכל"
"מה??!!" הרחקתי את הטלפון מהאוזן. אני כמעט ואף פעם לא מכעיס את אבי אבל כראה שהיום עברתי את הגבול שהוא הציב לי.
"קיבלתי החלטה ואני לא הולך לסגת ממנה" הצהרתי מפני אבי.
"אם תספר לו עכשיו זה לא מועיל לאף אחד. אתה לא יודע את המצב שהוא שרוי בו? אתה חושב שמישהו חסר זיכרון יצליח לשרוד במדינה זרה?אם באמת אכפת לך ממנו תחסוך ממנו את זה" הוא השתהה."אם הוא יזכר תוך שלושה חודשים או אפילו פחות אני אוציא אותו מהחיים שלך. גם לי קשה שהבן שלי נמצא באותו בית עם זר,אבל כרגע אין לי בררה אלא לנקוט בדרך הזאת.אם אתה באמת לא רוצה שהוא ימצא את עצמו חסר כל ברחוב אני מציע לך לשמור על הפה" נשמע איום בקולו. קשה להאמין אבל אבא שלי באמת מאיים אליי.
"איך אתה יכול לדבר ככה?!!הוא הציל את החיים שלי. מה עם זה שאמרת שתיקח אותו תחת חסותך,שכחת את זה?!" הכעס הציף אותי.
"אמרתי ואני באמת מתכוון לזה אבל אם תספר לו אני אדאג שמצבו יהיה יותר גרוע מזה"
"אבא,אתה שומע את עצמך? עד כמה נמוך אתה מתכוון לרדת?!
"אם זה למען הבן שלי אתה תופתע לדעת עד כמה נמוך אני יכול לרדת"
"אתה לא מרחם עליו? אם מלכתחילה לא הייתי נענה לצעתך אני בטוח שהוא כבר היה זוכר הכל, הרי הרופא אמר שהכל תלוי בסביבה. אנחנו זרים בשבילו וכך גם הסביבה שבה הוא נמצא וזה מה שחוסם אותו. הוא מנסה להחזיר את הזיכרונות שלו ושלנו שלא קיימים.איך אתה מצפה ממני לפעול אחרת? אני יודע שזה מאוחר אבל אני חייב לו את זה לפחות"
"תקשיב לי טוב. אמירת האמת כרגע הי..." לא נתתי לאבי סיים את המשפט.
"אבא,אני חייב לנתק"
"אוון.אני אומ..." ניתקתי את השיחה.
"סטאר,אתה ער?" הייתי בטוח שראיתי אותו זז.
אבי שוב התקשר. נעלתי את הטלפון. אין לי זמן כעת להפרעות.
"אוון.איפה אני?" סטאר הוריד מפיו את מכונת הנשמה.
"תודה לאל.אני כל כך שמח לראות אותך ער" אמרתי בהלהבות. "אתה בסדר?"
"אני בסדר" הוא התאמץ להתיישב. שלחתי ידיים לעזור לו אבל הוא סימן לי להישאר במקום עם היד. "האיש שדיבר איתך היה אבא שלך?" הוא שמע הכל?
"כן"
"זה בקשר לפגישה?"
"כן"
"לא החמצת את הפגישה,נכון?"
"גם אתה? החיים שלך חשובים יותר מהפגישה?" יש לי הרגשה שאני הולך להתעצבן שוב.
"חשבת שאם תחמיץ את הפגישה כי היה לך חשוב לחכות עד שאחזור להכרה אהיה אסיר תודה? נשמע כעס בקולו.
"אתה ברצינות חושב שהפגישה הזאת חשובה לי יותר ממך?!" הרמתי את הקול. "גם אתה חושב שפעלתי לא נכון?"
"אני לא נמצא בעדיפות הראשונה. אביך סמך עלייך מכל האנשים שהוא מכיר בשביל שתתפוס את מקומו בפגישה זו,אבל לא עשית כמצופה ממך ואכזבת את אותו"
"תגידי לי שאתה צוחק.אתה באמת ציפית ממני להמשיך בפגישה כאילו לא קרה? הייתי אמור להשאיר אותך פה לבד?!!" הכעס השתלט עליי.
"אם היית רק מתקשר לאמבולנס זה היה מספיק. לא היה צורך שתחכה בחוץ עד שאתעורר" המילים שלו עיצבנו אותי עוד יותר.
"באמת שאני לא מצליח להבין אותך.איך אתה יכול לצדד באבא שלי בכך שפעלתי לא נכון?תחשוב רגע. אם אני הייתי במקומך,היית פועל בדרך אחרת?"
הוא לא חשב על זה לפני שענה."זה שונה.אני בחיים לא הייתי נוטש אותך משום שאתה נמצא בעדיפות הראשונה אצלי,אבל בשבילך רק שומר ראש. הדרך בה פעלת היא אכן שגויה"
"אז זה מצדיק את הכעס שלך עליי?" שאלתי.
"אתה לא מבין,אה? אני לא כועס עלייך,אלא נוזף בך?"
"מה ההבדל?" שאלתי.
"בדרך כלל שאתה נוזף במישהו זה רק כי אכפת לך ממנו. על ידי הנזיפה אתה רק מנסה למנוע ממנו לא לחזור שוב על אותה הטעות.
אם זה היה בזמן אחר במקום שונה האדם הראשון שהייתי שמח לראותו מיד שאפקח את העיניים זה יכל להיות רק אתה,אבל במצב הזה-הפגישה שאביך השאיר בידיים שלך- הייתי מעדיף שתהיה האדם האחרון שאראה משום שהמחיר של החמצת הפגישה הוא שאביך לא יסמוך עלייך בעתיד,אני לא רוצה להיות הגורם"הוא ענה לי.
"אתה לא חושב שאני מספיק בוגר בשביל לקבלות החלטות? אם אבי יסמוך עליי או לא בעתיד זה רק בינינו,זה לא קשור אלייך"
"אוון,אין צורך שתעשה דברים דברים כאלה בשבילי שוב.אני כבר הבנתי הכל?" הבנתי? הוא נזכר בהכל?
"את האמת בדיוק התכוונתי לספר לך.אני כל כך מצטער ששיקרתי לך לאורך כל הזמן הזה. אני חשבתי רק על עצמי ולרגע לא חשבתי איך תרגיש שתבין הכל.אני יודע שההתנצלות שלי לא תכפר על הכל,אבל אני באמת מצטער" השפלתי מבט מתנצל. הופתעתי שהתגובה שלו הייתה רגועה יותר משציפיתי.
"אתה לא חושב שהמילים שלך מוגזמות?אני יודע שעשית את זה בשבילי" הוא אמר. למה יש לי תחושה שאנחנו לא מדברים על אותו נושא?
"סטאר,אתה בטוח שאנחנו מדברים על אותו דבר?" שאלתי מבולבל.
"אתה לא מדבר על זה שאתה מתנהג איתי כאילו היינו בעבר חברים קרובים שבעצם לא היה לנו קשר כזה הדוק? הוא שאל בחזרה. איך הוא בדיוק הגיע למסקנה הזאת?
" אחרי מה שקרה בארוחת הערב,סוף סוף נפל לי האיסמון שאתה לא באמת יודע הרבה אודותי" הוא אמר כאילו קרא את מחשבותי.
"אתה לא חייב לי התנצלות,ואל תגיד שחשבת רק על עצמך.אני יודע שהשקר הזה נבע מהמצב שלי". אתה טועה! אני רוצה לצעוק,אבל אני לא מצליח להוציא את המילים.אני שותק כי אני לא רוצה להעמיס עוד עול עליו או אני בעצם פחדן בשביל להתמודד עם התוצאות.
"מה שרציתי לומר הוא שאין צורך שתתנהג איתי בדרך שבה אתה נוהג כעת.אני באמת מעריך את זה אבל אם ארגיש שאני מפריע לך וגורם לך לסטות מהמטרה שלך,לא תהיה לי ברירה אלא לשמור ממך מרחק" המשפט האחרון העביר בי כאב לאורך החזה.
"אז בעתיד אל תעז לפעול בדרך כזאת שוב,טוב? סוף סוף ראיתי חיוך על פניו מאז הבוקר.
קמתי ועטפתי אותו בזרעותיי. הוא החזיר לי חיבוק,יותר נכון טפיחה על הגב בשתי ידיו.
"אני מצטער ששוב סיכנתי אותך" אמרתי לפני שהשתחררנו מהחיבוק.
הוא השפיל מבט.ידעתי על מה הוא חושב.
"בקשר לאתמול בלילה...אתה יודע למה אני מתכוון..." הוא שיחק עם השיער שלו.
"אין לי מושג על מה אתה מדבר.קרה משהו אתמול?" התאפקתי לא לצחוק."אתה ממש חמוד שאתה מובך,אתה יודע את זה?"
הוא התעלם מהשאלה שלי."אנשים בדרך כלל נוטים לתת לרגשות שלהם להתפרע במצבים כאלה,אני מתכוון למצב שבו אתמול היינו שרויים בו.אז מה שאני אומר הוא שמה שקרה אתמול נשאר בעבר,הבנת?"
"ויש אנשים שנוטים להמציא תירוץ לכל מצב,ידעת את זה?" אני חושב שאני נהנה לראות את הצד הזה שבו."ועוד דבר ששכחתי לציין- יש לי זיכרון צילומי,אני בחיים לא שוכח משהו שראיתי בעבר או הרגשתי.בעיקר אני לא נוטה לשכוח את הרגעים הכי טובים בחיי. לא תאמין, אבל מה שקרה אתמול נכנס לרשימה הזאת" צמצמתי את המרחק שלנו."אתה באמת מובך בגלל נשיקה?רגע.נשיקה? אני חושבת שזה היה יותר ניקור מאשר נשיקה"
הוא נתן לי דחיפה לאחור."אל תחצי את הקו"
"לא ידעת שקווים נוצרו בשביל לחצות אותם?" שאלתי חצי מחייך.
הוא נאנח למשמע השאלה."מיציתי את השטויות שלך.אני רעב" ומשש את בטנו.