ירח אדום || Red Moon

פרק 10

כול המחשבות התרוצצי בראשי ולא הייתה לי שום דרך לעצור אותם חוץ מלנסות למצוא את הבנאדם היחידי שיכול להשקיט אותם מעט.
הגעתי לאוניברסיטה באיחור של כמה שעות טובות כשאני עדיין לבושה בבגדים של המסיבה.
הסתכלתי דרך חלונות הכיתה שלנו אבל לא מצאתי את היילי אז חיפשתי אותה גם בקפיטריה ובעוד כמה מקומות ברחבי האוניברסיטה.
כשראיתי שאין סיכויי שאני ימצא אותה בשעות הקרובות סימסתי לה שאני צריכה לדבר איתה היום בערב עם הטלפון שהיה בכיסי כבר מאתמול ובאורך פלא נשארה לו טעינה.
ההודעות שאמא שלי שלחה לי היו אינסופיות למרות שאמרתי לה שאני הולכת לישון אצל היילי, רוב הסיכויים שאמא שלה כבר הלשינה עליי שלא ביליתי את הלילה בבית שלהם.

הייתי חייבת מעט שקט כדי לפענח מה לעשות בהמשך אז הלכתי לכיוון היער. שניתי את צורתי ורצתי לכיוון המקום היחידי שמרגיע אותי-
אגם הלבנה.
כשהגעתי כמעט ושום דבר לא השתנה מהפעם האחרונה שהייתי שם. אותם עצים ואותם מים מנצנצים שמישום מה נראים כמו השתקפות של הירח. התקדמתי לשפת האגם כשזנבי נשרך מאחוריי ופרוותי מחממת אותי בעונת הסתיו הקרירה, נשכבתי בנוחות עוצמת את עיניי בשביל להירגע מעט ואולי אז למצוא פתרון לכול הדבר הזה שנקלעתי אליו כי הרעיון שלוקה יסמן אותי לא היה אופציה בכלל.
כך הצהריים חלפו להם והתחלתי לראות את השקיעה מבצבצת מבין העצים הגבוהים.
"נרגעת?" הפנתי במהירות את ראשי לכיוון העצים.
הזאב האפור כהה של לוקה התקדם אליי בזהירות כנראה כדי לראות אם גם הפעם אני יברח אבל כבר לא היה בי את הכוח לעשות את זה.

"אני לא חושבת שבמצב הזה אפשר להירגע בכלל" החזרתי לו בקשר המוחי, מתיישבת בחזרה על האדמה כי לא היה טעם לברוח, הוא גם ככה היה יותר מהיר ממני.
"מה את מתכוונת לעשות גמדה?" הוא התיישב לצידי ורק אז קלטתי כמה קטנה אני לידו.
"אין לי מושג" התעלמתי מהכינויי השנוא עליי והודאתי בכניעה שלא אופיינית לי.
אחריי כמה דקות שבהם בהינו באגם שהשתקפות הירח נראתה עליו, הוא המשיך.
"את לא חוזרת ללהקת הצייד" ראשי הזאבי הופנה במהירות לכיוונו בהלם כלא מאמינה.
"אני לא חושבת שאתה זה שתקבע לי" נעמדתי בכעס על ארבעת רגליי כשעיניי התכולות משדרות את הכעס שבתוכי.
ראיתי את הייאוש בעיניו מלהילחם איתי אבל לא נתתי לזה להכניע אותי בכלל.

"את באמת חושבת שאני יתן לך להיות בלהקת צייד מלא באלפות ובטות אחרי מה שרופאת הלהקה אמרה!" הוא נעמד גם הוא והייתי צריכה להרים את זנבי מעלה כדי להיראות מאיימת יותר.
"אבל עדיין לא הגעתי למצב החמור שהיא תיארה אז אין סיבה להפסיק עם זה עכשיו!" גירגרתי עליו בכעס על כך שהוא לא מבין, שהוא לא הבין כלום לגביי המצב שלי.
"אז רק כשזאב יתקוף אותך את תעצרי?!" הוא שאל בקשר המוחי כלא מאמין ואני לא יכולתי שלא לתהות למה כול כך אכפת לו.
"זה לא עניינך" החזרתי ברוגע לאחר שנרגעתי מעט
"צודקת, אבל בלעדיי את לא תוכלי להמשיך בשיעורים עם להקת הצייד" שנאתי שהוא צדק ועוד יותר שנאתי את זה שלא היה לי איך לעצור אותו.