שקט....
כול מה שאוזניי שמעו היה שקט מצמרר בלילה האחרון של החורף הזה.
הרוח נשבה והוזיזה את פרוותי הלבנה, גורמת לקור מצמרר לחדור מבעד לעצמותיי.
הלכתי ביער האפל כשרק אור הירח המלא מאיר, מסתכלת לכול הכיוונים ומנסה להבין איך לעזעזל הלכתי לאיבוד, למרות שאף אחד לא היה יכול להאשים אותי, השלג היה גבוה מידיי מכדי שאוכל למצוא את דרכי הביתה, ללהקה שלי.
למה הייתי צריכה לברוח?! למה לא ישבתי בשקט והקשבתי למה שמבקשים ממני?!
טוב אני לא יכולה להאשים את עצמי, חשבתי בשקט. התחלתי ללכת לכיוון העץ הגדול בתקווה ששם אולי משהוא יראה מוכר.
זנבי נכרך אחריי כשהלכתי רועדת צעד אחר צעד בשלג הקפוא.
אוזניי הורמו למעלה במהירות כששמעתי את קול היללות הרמים האומרים שנכנסתי לטריטוריה שלא שייכת לי.
חשש ופחד חילחלו לאט לאט לראשי ולא ידעתי מה עוד יכולתי לעשות.
להקת זאבים אפורים וחומים הקיפה אותי ואני הורדתי את גופי וזנבי למטה, מסמנת להם שאני לא מהווה איום לאף אחד, אבל זה לא שיכנע אף אחד והם רק התקרבו עוד יותר, חושפים את שיניהם החדות עליי.
ואני הבנתי שהלך עליי ולא רק בגלל שהייתי אחת מול רבים אלא בגלל שהייתי אומגה מול אלפות שיכולים לעשות בי מה שיעלה על דעתם.
הזאב האפור שהיה מולי לא נתן לי לסיים את מחשבותיי כשהוא זינק לכיווני בשיניים חשופות.
לפניי שהספקתי להגיב גוש שחור וענקי העיף אותו לכיוון השני. זה היה זאב שחור וענקי, הוא הסתכל עליי עם עיניו האדומות וחקר אותי לזמן ארוך.
שאר הזאבים התעצבנו שפגע בחברם וגירגרו לעברו עם מבט רצחני בעיניים.
הזאב השחור לא ביזבז זמן ותקף את שאר הזאבים בצורה שבה הוא עדיין מגונן עליי עם גופו. גבו היה מופנה אליי ומנע משאר הזאבים להתקרב אליי אבל לא יכולתי לתת לא להילחם לבד,לא היה אכפת לי מחוקי הטבע המטופשים האלה ומזה שאני אומגה.
זנקתי מצידו של הזאב השחור שהציל אותי, שעכשיו גירגר עליי ואמר לי במבטו לחזור להיות בשקט מאחוריו אבל לא הקשבתי כהרגלי ותקפתי את הבטא החום שהיה נראה לי הכי חלש אבל כמובן שטעיתי.
שיניים חדות פילחו את עור כתפי וכאב חד התחיל לזרום לאותו מקום.
הכול התחיל להיטשטש והיה לי קצת קשה להישאר בהכרה אך שמחתי שהזאב הזה לא הצליח לנשוך את צווארי ולהפוך אותי להתאמה שלו.
הזאב השחור הצליח להעיף את כול שאר הזאבים שהקיפו אותי והם ברחו עם הזנב בין הרגליים.
הכאב היה חזק כול כך שלא יכולתי למנוע מיללות כאב להיפלט מפי. הזאב השחור שעכשיו היה מעליי, כרך את גופו וזנבו סביבי כך שהייתי בחיקו, הוא ליקק את הפצע המדמם בכתפי מה שגרם לי לנסות להתנגד ולקום אבל הוא הזהיר אותי עם ראשו לא לזוז ואני התאפקתי כשהוא ליקק את שאר הדם מפצעי. לאט לאט הרגשתי איך השינה עוטפת אותי ולא היה אכפת לי להירדם בחיקו של מישהו זר, למרות שהיה לו את הריח של הזאבים בלהקה שלי....
תזוזה קלה העירה אותי משנתי והרגשתי שהשתנתי בחזרה לגופי האנושי.
הרגשתי שמישהו סוחב אותי על ידיו אבל היו עליי בגדים וגם עליו, כנראה ממחבואי הבגדים שמפוזרו ביער שלנו. הרגשתי משב רוח קריר חולף על עורפי והתכרבלתי עוד יותר בידיו האנושיות של הזאב השחור.
לאט לאט הרגשתי איך עיניי נעצמות ונתתי לעצמי לשקוע בחזרה לחלומות מתוקים כשעיניו האדומות של הזאב השחור עדיין חקוקות בזיכרוני.
התעוררי למשמע קול בוכה. הרמתי את ראשי וראיתי את אמא שלי בוכה על המיטה בה ישנתי. "אמא" אמרתי בעדינות מלטפת את ראשה, בשנייה היא הרימה את ראשה וכשקלטה שהתעוררתי היא קפצה עליי בחיבוק. "לונה שלא תעיזי לעשות את זה עוד הפעם" עדיין לא הבנתי על מה היא מדברת וכשהיא ראתה את מבטי היא המשיכה
"פעם אחרונה שאת נכנסת ליער לבדך, את אומגה!?!"
"אמא אני בסדר לא קרה כלום" המשכתי מעט מעוצבנת על כך שהיא אמרה שאני אומגה ובעיניה זה אומר שאני חלשה.
דברי עיצבנו גם אותה מה שגרם למבט זועף לעלות על פניה בעוד שהיא הפנתה את ראשה לכיוון כתפי הפצועה. "פשוט תקשיבי לי וזהו" היא המשיכה בייאוש ואני הנהנתי בשקט, מנסה להיזכר בפרצופו האנושי של הזאב השחור שהציל אותי ומגלה שלא ראיתי את פניו האנושיות אפילו לא פעם אחת....
.........
טוב זה הסיפור החדש שלי וכמו שכבר הבנתם הוא על זאבים ואני מבטיחה שגם על הרבה רומנטיקה ככה שיש לכם למה לצפות ומבטיחה לא לאכזב, אז תהנו :)
YOU ARE READING
ירח אדום || Red Moon
Lupi mannariלקחתי נשימה עמוקה, מכניסה את האוויר הקר של העונה לראותיי. הלכתי ביער, בלילה החשוך כשרק העצים משמשים לי כמסתור והירח מאיר לי את הדרך... זה הזכיר לי את ילדותי...בכול פעם שהסתבכתי בצרות הייתי בורחת מהבית והוא תמיד היה בא אחריי ומחזיר אותי, מתנהג כמו הא...
