קמתי בבוקר מריחה את ריח עלי הסתיו מחלוני ומקווה שלא ירד גשם כי שנאתי מים קרים.
התארגנתי מהר כדי לא לגרום להיילי לחכות וברור שכשפתחתי את הדלת היא כבר הייתה בכניסה, "איך גם כשאני מתארגנת מהר את מצליחה לעקוף אותי" שאלתי בהלם מעושה גורמת לפיה להתעגל בחיוך.
"זה סוד" היא תפסה בידי וגררה אותי במורד המדרגות. צעדנו שנינו בנחת במדרכה לא ממהרות לשום מקום כי האוניברסיטה של עיירת הזאבים שלנו קרובה לבתים שלנו.
הגענו לכיתה הענקית תופסות לנו מקום ואני סידרתי לי כבר את הכרית...סליחה את התיק שלי על השולחן.
המרצה הגיע כשהכיתה כבר הייתה כמעט מלאה וכול הריחות המוכרים תפסו את אפי חוץ מאחד ושנאתי את זה ששמתי לב שהוא לא נמצא.
בדיוק כשחשבתי על כך דלת הכיתה נפתחה,היה אמצע השיעור וידעתי בוודאות למי היה את החוצפה להיכנס באמצע.
לוקה נכנס אל הכיתה גורם לכול המבטים להסתובב אליו כולל אני.
"למה נכנסת באיחור, לוקה?" המרצה שלנו שהוא דרך אגב בטא שאל אותו כי מי לא מכיר את הבן של ראש הלהקה.
"עזרתי לאבא שלי בכמה דברים" הוא תרץ ונכנס ישר לכיתה. אחריו נכנסו ניקו האלפא והחבר הכי טוב שלו וג'ייקוב שהוא בטא ובן דודו הצעיר.
המרצה לא טרח בכלל לשאול גם אותם והמשיך בשיעור, גורם לי לרתוח מבפנים.
למה הוא תמיד חייב לדפוק כניסה ולהיות שחצן וחוצפן כזה, הוא לא יכול להיות קצת יותר אכפתי?!, עם כול המחשבות האלו כנראה שלא שמתי לב שהמרצה שאל אותי שאלה "כן לונה את מוכנה לענות על השאלה או שנצטרך לחכות עוד הרבה זמן?!" הוא אמר בתוקף ואני הייתי אבודה בעוד שכול הזאבים בכיתה ציחקקו בניהם והיילי גיחחה לידי הבוגדת. "אם היית מעניין אולי גם הייתי מקשיבה" פלטתי את המשפט הראשון שקפץ לי לראש ובאמת שאני צריכה ללמוד לסתום את הפה.
המרצה העיף אותי מהשיעור כמובן ואני חיפשתי לי מה לעשות בחצר של האוניברסיטה, מסתכלת על הפרחים ועל העצים הקרובים כשעיניי פתאום תפסו את העץ האהוב עליי. רצתי לכיוונו ותיפסתי על הענף הגבוה ביותר, נשענת עם ראשי על הגזע ונותנת למשב הרוח לפזר טיפה את שערי, נזכרת בימים שהייתי זאבה מתבגרת והייתי מבריזה משיעורים כדי ללכת ליער. אחרי כמה דקות אפי תפס את הריח שלו.
"זה מסוכן, רדי למטה" זה בהחלט הקול האחרון שרציתי לשמוע היום.
"מה אתה רוצה לוקה? אין לך אנשים אחרים להציק להם?" אמרתי באנחה, יודעת בוודאות שהוא יצליח לחרפן אותי איכשהו.
"את היחידה שאני אוהב להציק לה, גמדה" הבטתי למטה כדי לראות את פרצופו המגחך.
"אל תקרא לי ככה אני יחסית בינונית לאומגות האחרות!" החזרתי לו מעוצבנת עוד מהפעם הקודמת, מקווה שהעץ יפול עליו.
"אבל את גמדה יחסית אליי" הוא התחכם, אני שונאת אותו.
קמתי במחאה, עומדת בזהירות על ענף העץ כשאני שומרת על שיווי משקל ומסתכלת עליו בכעס אבל אז פניו שינו את הבעתן.
"לונה זה לא מצחיק רדי למטה" הוא אמר בקול ואני לא הקשבתי. התחלתי להתהלך על הענף מתגרה בו, גורמת למבטים כועסים להשתקף על פניו, כול המצב הזה באמת גרם לי אושר עילאי.
"מה? מה אמרת לא שמע.." לפני שהספקתי לסיים את המשפט מצאתי את עצמי מחליקה בשנייה של חוסר ריכוז מהענף הגדול.
אל תשאלו אותי למה לא פחדתי באותו הרגע אבל איכשהו ידעתי שעם כמה שאני ולוקה רבים הוא תמיד יעזור לי כשאני בצרה.
פתחתי את עיניי התכולות פוגשת את עיניו הזהובות צהובות ומגלה שהוא תפס אותי בזרועותיו דיי בקלות.
הוא אחז במותניי והחזיק בי כמו הנסיכות שמספרים עליהם בסיפורים,רק שהבעיה הקטנה הייתה שלא רציתי להיות נסיכה של אף אחד.
"תוריד אותי" ניסיתי להתחמק ממבטו אבל הוא לא ניתק את עיניו ממני.
"ככה את אומרת לי תודה?" הוא התגרה בי בפעם המיליון היום.
"למה הצלת אותי? יכולת לתת לי ליפול, זה בטוח היה משתיק אותי" אמרתי כעובדה, מתעלמת משאלתו בכוונה ומקווה לקבל תשובה לשאלה שלי.
הוא לא חשב הרבה לפניי שהחזיר לי תשובה
"אני מכיר אותך יותר מידי זמן בשביל לתת לך להיפגע וחוץ מזה ההורים שלך היו הורגים אותי" תשובתו הפתיעה אותי אבל לא נתתי לו לראות את זה על פניי. זה נכון שהכרנו בילדות והיינו חברים והכול אבל כשהוא גדל הוא הפך להיות כזה מתסכל ומעצבן וזה היה קשה מידיי.
הנהנתי כתגובה מעקלת את מה שאמר ומעבירה את הנושא בשנייה שניתנה לי
"תודה" החזרתי לו במהירות, הוא הביט בי מעט ולאחר מכן הניח אותי בחזרה על הקרקע.
"למה אתה בחוץ?" המשכתי לשאול כי באמת הסתקרנתי לדעת.
"היה לי משעמם אז יצאתי להעביר את הזמן" הוא החזיר והתשובה שלו מישום מה עלתה לי על העצבים.
"אהה ודרך אגב תקחי עוד כדור" הוא המשיך גורם לי לסובב את מבטי שהיה תקוע על פרח יפייפה באדמה. "מה זאת אומרת? כדור ייחום? כבר לקחתי אחד" משכתי בכתפיי, מנסה להבין על מה לעזעזעל הוא מדבר.
"הרחתי את הריח שלך עד לכיתה ובטח גם עוד מלא זאבים אחרים, אל תגידי לי שאת לא ששמת לב!" הוא שאל אותי ואז נפל לי האסימון.
"אולי זה בגלל ששיחררתי את הריח שלי פעם אחת אז קשה לי להסוות אותו לגמרי עכשיו" מילמלתי לעצמי גורמת לעיניו של לוקה להתרחב בהלם.
הוא תפס בידי וגרר אותי במורד הדשא, "את צריכה ללכת להיבדק אצל רופאת הלהקה" הוא החליט בשבילי ואני כמובן משכתי את ידי ממנו.
"אני לא זוכרת שאמרתי שאני רוצה ללכת" אמרתי במעט כעס "ואני לא זוכר ששאלתי אותך" הוא החזיר, מסתכל לתוך עיניי
"אני בסדר גמור אל תדאג, תתרכז באומגה הזונה שלך" החזרתי לו בזיזלול מפנה עם מבטי לכיוונה של אוולין והחברות הזונות שלה שהיו בדרכן ללוקה יחד עם ניקו וג'ייקוב.
אף פעם לא אהבתי את אוולין והחבורת בנות שמסביבה כי הן תמיד הציקו לי בגלל הפרווה הלבנה שלי.
לאומגות שנחשבות לחלשות בלהקה יש פרווה בצבע שמנת בכול מיני גוונים, לבטות שנחשבים לזאבים הרגילים ויד ימינם של האלפות יש פרווה בגווני חום ולאלפות שהם הדומיננטים והכי חזקים, יש פרווה בצבע אפור שחור...ככול שצבע הפרווה יותר כהה ככה הזאב יותר חזק.
משום מה נולדתי עם פרווה צחורה כמו חלב וזה גרם לאוולין ולשאר האומגות חוץ מהיילי להתייחס אליי באופן שונה ולהציק לי.
כמובן שעם הזמן למדתי להגן על עצמי ולא להתייחס לבורות המוח האלה.
כשהחבורה הגיעה אלינו, הדבר הראשון שאוולין עשתה היה להימרח על לוקה והוא לא עשה שום דבר בשביל להתנגד.
כשראיתי את זה בתוך תוכי שנאתי אותה יותר מבדרך כלל ולא ידעתי למה...
....
אז כמו שאתם רואים בפרק הזה הסברתי קצת על צבע הפרווה של הזאבים ועל הפרווה הלבנה והייחודית של לונה,
אתם גם תראו איך מערכת היחסים של לוקה ולונה תתפתח לאט לאט אז מקווה שתאהבו :) ;) :)
YOU ARE READING
ירח אדום || Red Moon
Lobisomemלקחתי נשימה עמוקה, מכניסה את האוויר הקר של העונה לראותיי. הלכתי ביער, בלילה החשוך כשרק העצים משמשים לי כמסתור והירח מאיר לי את הדרך... זה הזכיר לי את ילדותי...בכול פעם שהסתבכתי בצרות הייתי בורחת מהבית והוא תמיד היה בא אחריי ומחזיר אותי, מתנהג כמו הא...
