ירח אדום || Red Moon

פרק 30

אני לא יכולה לתאר לכם את כמות הכאב שהרגשתי כשגופי התנגש בדלת, אומנם הדלת יצא מהמקום ונפלה על הריצפה אבל אני נפלתי ביחד איתה.
אנקת כאב נפלתה מפי והתעלמתי מהעיקצוצים שהיו בכתפי...
למרות הכאב הרב בכתפי, הצלחתי לקלוט באפי את הריח של מיילו והתחלתי ללכת בכיוונו לפניי שלוקה יבוא ויחליט לנעול אותי בעוד חדר ואז אני באמת ישבור את היד.
הלכתי בשקט ברחוב כשאור השמש מסנוור אותי בגלל שעת הצהריים ומלא דם וסימני מאבק נראו על הרצפה, שמעתי את יללות הפראים בצד השני של העיירה וניסיתי להבין למה הם נמצאים כאן אם היילי אמרה שהם חטפו את מיילו...
מחשבה פתאומית קפצה למוחי והבנתי שהם התפצלו, אבל למה שהם יעשו דבר כזה? למה להשאיר חצי מהלהקה שלהם כאן כדי להילחם?
יכול להיות שהם עשו את זה כדי להשאיר את האומגות והגורים מאחור אבל לא באמת יכולתי לדעת והודאתי לאלת הלבנה שהפראיים מעסיקים את לוקה כי ככה אני יוכל למצוא את מיילו מבלי שהוא ישב לי על הראש.

ניכנסתי אל תוך היער בעקבות ריחו החזק של מיילו. למרות שהוא היה גור, הריח שהוא הפציץ היה דיי חזק וזה בטח היה בגלל שהוא אלפא.
הלכתי בשקט וניזהרתי שלא ליפול על שתי רגליי כי ניחנתי ביכולת ליפול משום דבר.
אני לא ישקר, ההליכה ארכה זמן רב משחשבתי וכשהלילה התחיל לרדת שוב, הבנתי שביזבזתי הרבה זמן. הירח היה מלא והאיר לי את הדרך אך משהוא לא היה בסדר בו...הרמתי את ראשי למעלה כדי לגלות ירח אדום ועגול.
התפעלתי מיופיו וצביטה קטנה הורגשה בליבי כתוצאה מהמראה הזה אך התעלמתי ממנה והמשכתי בדרכי.
הרגשתי שחציתי את שטח האוייב, השטח של הפראיים וידעתי שאם אני לא יסוואה את ריחי הם יתפסו אותי כמו המקרה שהייתי קטנה.
הסתכלתי מסביבי, מנסה לקלוט משהו שיעזור ועיני קלטה את פרח האש שניחן בריח חזק ביותר.
לקחתי ומעכתי אותו בידיי, מורחת אותו על בגדיי שכבר לא היו נקיים.
הריח שלי טושטש ושמחתי שזה עבד.
אתם בטח לא מבינים למה ניסיתי להסתיר את הריח שלי אם כבר יש לי התאמה שרק הוא יכול להריח אותו, אבל אתם טועים... ההתאמה שלי הוא היחידי שיהיה מושפע ויוכל להריח את ריח הייחום שלי אבל בקשר לריח של הרגשות שלי...כולם יכולים להריח אותם ועכשיו הייתי דיי לחוצה.

הייתי בצורה האנושית שלי וניסיתי לשמור על נשימותיי סדירות כדי שלא ישמעו שעברתי את גבולם.
הרמתי את ראשי למעלה, מגלה מבנה יחסית נטוש מולי. לא ציפיתי שלפראיים יהיה משהוא שקשור לבני אדם ובטח לא מבנה שמדמה בית. היה לנו עוד הרבה מה ללמוד עליהם אבל ממה שהבנתי מהשיעורים שכן הקשבתי בהם...הפראיים שנאו אותנו מאז ומתמיד, לא משנה כמה פעמים מריאנו ניסה לעשות איתם שלום הוא לא הצליח.
הפראיים לא היו כמונו, הם לא הסתובבו כול הזמן בצורה האנושית שלהם למרות שהם יכלו.
הם העדיפו להישאר בצורה הזאבית שלהם ולחיות ביערות מבלי בתים או בגדים של בני אדם.
אז דיי הייתי מופתעת לגלות באמצע השטח שלהם שכלל עצים ומערות, גם מבנה נטוש.
נכנסתי בשקט, עדיין בעקבות ריחו של מיילו אך לא הייתי מוכנה לנשיכה בצד מותני.
התקפלתי תוך כדי שחסמתי אנקת כאב לצאת מפי.
מלא זאבים התחילו להקיף אותי, בצבעי חום ואפור.
כמעט שיניתי צורה אך קול גרם לי להעצר בפתאומיות.