ירח אדום || Red Moon

פרק 24

אחרי שלוקה טיפל לי בפצע לא ראיתי אותו כול היום וזה לא כאילו חיפשתי אותו, טוב אולי קצת אבל עדיין תהיתי לאן הוא יכל להעלם ביום לימודים באוניברסיטה.
אוולין חזרה לבית שלה לנוח ואני חטפתי שוב נזיפה ממנהלת האוניברסיטה וממריאנו, זה כאילו כולם נבראו כדי להגיד לי כמה אני טועה ולא צודקת כול הזמן.
הלכתי לפי החוקים ואפילו נלחמתי בכבוד אז איך זה שבסוף תמיד צורחים עליי למרות שחשדתי שהחברות של אוולין חירטטו משהו למנהלת כי היא הייתה ממש נגדי אבל לא היה לי אכפת, שום דבר מהצעקות שחטפתי לא היה שווה כמו המכות שנתתי לאוולין ואת יללות הכאב ששמעתי ממנה.
כשפגשתי את היילי שוב סגרתי איתה טוב טוב חשבון לגביי הנטישה הזאת שהיא עשתה לי עם לוקה.
וכמו שאני מכירה אותה היא תיכננה משהו והחיוך הזה שהיא שלחה לי לפניי שהיא יצא מחדר האחות לא בישר לי טובות.

פגשתי את קייל זמן קצר לאחר מכן על הספסלים שבמדשאה ודאגתי להתנצל כמו שצריך על מה שהוא היה צריך לעבור בגלל לוקה והוא כמובן כמו כול אלפא עם אגו לא התנגד להילחם איתו עוד פעם, בטח כדי לנסות להחזיר את כבודו האבוד אבל לא יכולתי להאשים אותו כי בקרב הזה כולם ראו בהחלט מי יותר חזק.
היום עבר יחסית מהר וזה היה הפתעה בעיניי כי בדרך כלל כול מה שבא לי לעשות זה לישון.
בשיעור האחד לפניי אחרון לוקה הועיל בטובו להיכנס לכיתה ואני כמובן ישר קלטתי את הריח שלו.
חצי מהשיעור לא הקשבתי ובחצי האחר שלחתי לו מבטים בוחנים, לאן הוא יכל כבר ללכת, אולי לאוולין מחשבה טורדנית נכנסה למוחי ואני תיעבתי אותה כול כך עד עצם נשמתי.
מרוב שחלמתי כול כך הרבה לא שמתי לב שרוב הכיתה כבר הייתה בחוץ ורק אני ולוקה נשארנו לבד.
ניסיתי לאסוף את הדברים שלי במהירות אבל כמובן שזה לא היה מספיק מהר.
"חכי שנייה גמדה" הוא תפס את ידי לפניי שהספקתי לצאת מהדלת. עוד הפעם חזרנו לשם הזה...
"מה קרה לוקה?" שאלתי בעייפות, חסרת כוחות להתמודד איתו ועם השטויות שלו, מה הוא יגיד לי עכשיו? שהוא כועס שדיברתי עם קייל היום או שנשמתי לידו?!

הוא שלף מהכיס שלו שרשרת מוזרה בעלת חוט שחור ואבן לבנה תכולה שתלויה עליה-אבן ירח.
"קחי" הושטתי את ידי כדי לעשות כמבוקשו אך במקום לתת לי לשים את השרשרת בעצמי הוא שם אותה עליי מבלי שביקשתי גורם ללב הסורר שלי לפעום שנית ולי להתנגד כמו תמיד.
"מה זה?" תפסתי בשרשרת שהייתה על צווארי ובחנתי אותה לעומק, מנסה להבין למה הוא נתן לי שרשרת עם אבן ירח.
"רופאת הלהקה אמרה שזה ירגיע אותך" הוא בחן גם הוא את האבן המוזרה, מפקפק בדיוק כמוני.
"ירגיע אותי?" השאלה התגלגלה בחוסר אמינות מובהק.
"את הריח שלך אבל זה לא תמידי" הוא הזהיר ואני הינהנתי בהבנה אז זה מה שהוא עשה כשהוא לא היה באוניברסיטה, הקלה שטפה אותי ואני בטוחה שהוא שם לב לכך והבין לא נכון.
הוא בטח חשב שאני רגועה יותר בזכות השרשרת הזאת מה שלא היה נכון כי הרגשתי הרבה יותר בטוחה בסביבתו מאשר עם איזה שרשרת אבל לא הייתי מוכנה להודות בזה עדיין.

"למה הבאת לי את זה מרופאת הלהקה?" הפנתי את ידי לכיוון השרשרת, סוחטת ממנו מבט תוהה.
"כי אני דואג לך" לתשובה הזאת בהחלט לא ציפיתי וגם לא האמנתי לו בכלל, למה שיהיה לו אכפת?
"למה כול כך קשה לך להאמין שאני דואג לך?" הוא שאל פיתאום לנוכח מראה פרצופי ואני ניערתי את ראשי לשלילה בחיוך.
אין סיכוי שהוא דואג לי באמת, הריי לא אכפת לו משאר האומגות בהלהקה אז למה שיהיה אכפת לו ממני.
זיכרון ישן ניסה לפרוץ למוחי ומבלי יכולת להתנגד נזכרתי בכאב מאותו הזמן.

הלכתי לכיתה כשחיוך מרצד על פניי, מתכננת לאכול את הארוחה הטעימה שלי עם היילי ואולי לתת קצת ללוקה...
"נוו לוקה מה אתה חושב עליה?" נעצרתי בכניסה והתחבאתי מהר לפניי שהוא ישים לב שאני נמצאת.
לוקה, ניקו, ג'ייקוב וכול שאר החבורה המופרעת שלהם ישבו במין מעגל, כול האלפות והבטות ביחד.
"על מי?" ניסיתי למתן את נשימותיי כדי שהשאר לא ישמעו, על מה הם מדברים?
"על לונה על מי, מה אתה חושב עליה?" לא זיהיתי מי שאל את לוקה אבל באמת הסתקרנתי לדעת מה הוא חשב עליי.
"היא סתם ילדה קטנה, לא הייתי יוצא איתה ובטח שלא הופך אותה להתאמה שלי"
השקט שבא אחריי צרם לי באוזניים, ילדה קטנה...
אני חושבת שבאותו הרגע לא הבנתי שעיניי כבר היו מלאות בדמעות ורגליי רצו לנקודה הרחוקה ביותר ממנו, כשהלב שלי נשבר.

ניערתי את ראשי מהזיכרון הכואב ומצאתי את עצמי עומדת שוב מולו בכיתה.
לחשוב שאחרי המקרה שקרה בחטיבה התרחקנו ככה, זה לא היה באשמתי.
זה גם לא באשמתו שהוא חושב שאני ילדה קטנה שלא מתאימה להיות התאמה של אף אחד.
כשהיינו קטנים הייתה לנו מעיין ידידות חברית כזאת אבל אחרי המקרה הזה הרחקתי אותו ואת כול האלפות ממני כי לא רציתי להיפגע שוב.
אז גם אם אני יצטרך לחסום את הרגשות שלי בפניו וגם אם אני יצטרך להעמיד פנים שאני שונאת אותו, זה שווה את הכול...
"גמדה?" הוא הביט בעיניי, מנסה להבין למה השתתקתי פתאום ואני סרבתי בפעם המיליון להסתכל על פרצופו.
"אני צריכה ללכת, תודה על השרשרת" זרקתי לעברו לפניי שיצאתי מהכיתה, משאירה אותו מאחוריי לא מבין מה השינויי הפתאומי.

לא התכוונתי להזכיר לו מה קרה ובטח שלו לזרוק משהו בנושא, כנראה זה פשוט הגורל קבע שאנחנו לא צריכים להיות ביחד, שהוא זה שקבע שאני ישמע את מה שלוקה אמר מחוץ לכיתה ואני יתעורר מהחלום שהייתי בו...

......
טוב אז אל תהרגו אותי אבל עכשיו אתם סוף סוף מבינים למה לונה מתכחשת לרגשות שלה ובקשר שלה עם לוקה, אני מבטיחה שהכול יתבהר אז גמר חתימה טובה, מקווה שאהבתם ומחכה ללייקים ובתגובות :) ;) :)