ירח אדום || Red Moon

פרק 14

"כן מאז המקרה בזירה כשנילחמת, הפכת לדיי ידועה"....
עדיין הייתי מוכת הלם ממה שדייגו הגור הקטן ציין,כנראה שכול הבעיות שעשיתי בהחלט הגיעו לכול אוזני הזאבים בלהקה.
תוך כדי שמיליון מחשבות התרוצצו בראשי, המשכנו כולנו ללכת מיחוץ ליער כשאנחנו עדיין בצורה הזאבית שלנו ואז רעש מכיוון העצים גרם לנו להידרך.
"הם כאן!" כולנו הסבנו את ראשינו כדי לגלות שני זאבים, כנראה בעל ואישה רצים לכיוונינו.
"אמא ואבא" שני הגורים קישקשו בזנבם הקטנטן ורצו לכיוון הוריהם.
אני ולוקה התבוננו בשקט במתרחש ואני בטוחה שגם אותו המחזה ריגש מאוד.
"תודה שהצלתם את הגורים שלנו" הזאבה דמעה בהקלה והתרגשתי לשמוע את דבריה.
שלחתי לה מבט מבין והיא התקדמה לכיווני, מניחה  את מצחה על מצחי כאות תודה כמנהגנו בלהקה
שכשאנחנו בצורת הזאב שלנו אנחנו מבקשים תודה או סליחה על ידי הנחת המצחים שלנו אחד על השני.
לוקה והזאב המבוגר הנידו ראש אחד לעבר השני והגורים קיפצו בשמחה כאילו הם היו על סטרואידים.

הם שלחו לנו עוד מבט אחד לפניי שהם לקחו את הגורים שלהם לכיוון ביתם.
"להתראות לונה" הגורה הקטנה שידרה לעברי ואני נתתי לה מבט מוכיר תודה קולטת לאחר כמה רגעים שהם השאירו אותי ואת לוקה לבד וזאת בהחלט לא הייה הסיטואציה שקיוויתי להיות בה.
התחלתי ללכת לכיוון ביתי כששמעתי את קולו בראשי "לאן זה גמדה?"
"אני לא יודעת אם שמעת על זה אבל יש דבר כזה שנקרא בית ואני לא מדברת איתך" התעלמתי מהכינוי ולא הסתובבתי אליו. המשכתי ללכת, משאירה אותו מאחוריי למרות שיכולתי להרגיש את נוכחותו גם ממרחק מיליון קילומטר.
"ולמה את לא מדברת איתי?" הוא התחיל להתחכם. גם עם המבט הזאבי שלו יכולתי לדעת בוודאות שהוא צחק עליי.
"אתה צוחק עליי!" שלחתי לעברו מבט רצחני וחשפתי עליו את שיניי מגלה שבאורח פלא הוא כבר היה לידי וצעד בנחת כאילו היינו החברים הכי טובים.
"נימאס לי" זרקתי לעברו והתחלתי לרוץ לכיוון פתח ביתי שהיה נראה באופק, לא טורחת להסתובב ולראות מה תגובתו.

אתם כבר יכולים לנחש מה קרה כשפתחתי את דלת ביתי בפעם הראשונה אחרי יומיים.
לא התפלאתי כשאמא שלי כעסה עליי אבל דיי פחדתי כשאבא שלי הצטרף אליה ואני יכולה להבין אותם במיוחד אחריי שהם ראו את כתמי הדם על פרוותי כשניכנסתי הביתה.
רציתי לצעוק להם בחזרה שאני כבר זאבה בוגרת ושהם לא יכולים לומר לי מה לעשות אבל זה לא היה בהכרח נכון וכול עוד חייתי בבית שלהם הייתי צריכה לכבד את החוקים שלהם או זה מה שאבא שלי אמר לי לפחות.
הימים עברו להם ומלוקה לא שמעתי בכלל.
ציפיתי שזה יקל עליי או לפחות יוריד מהמעמסה אבל זה רק הוסיף לי עוד דאגות וגיליתי שלא הצלחתי להירגע בכלל.
הזאב היחידי בלהקה שלא רציתי לחשוב עליו אבל הוא מילא את ראשי מהבוקר עד הערב אז העדפתי להיות עסוקה ולהתעלם ממה שקורה לי, כי אם מה שחשבתי היה נכון הייתי בצרה הרבה יותר גדולה ממה שחשבתי ושום דבר לא היה יכול לעזור לי.