אחרי התקרית עם לוקה בבניין הדירות, רוב הלהקה כבר ידעה מה קרה וחצי ממנה הייתה בזמן התקרית עצמה ונלחמה בלוקה כדי להגיע אליי בגלל ייחומי.
לא ציפיתי שזה פשוט יעבור על סדר היום כי בכול זאת הייחום שלי בא בהפתעה וכול מי שלא היה לו התאמה יכל להריח את הריח שלי ולתקוף.
אין פלא שההורים שלי דאגו כול כך וגם אין פלא שמריאנו כעס עליי בגלל חוסר האחריות שלי באותו הזמן, אבל עדיין לא הצלחתי להבין איך הייחום שלי נרגע? חיפשתי משהו בלתי רגיל אצלי אבל לא מצאתי, יכול להיות שהוא עבר לבד?
בכול מקרה לא התכוונתי לעצור עד שאני ימצא את הפיתרון לכול הבעיות שלי- הזאב השחור, גם אם זה יקח לי שנים על גביי שנים אני ימצא אותו ויכריח אותי לספר לי את האמת, האמת על הכול, על החלומות המוזרים שאני חולמת בלילה ועל הבעיה עם הריח שלי.
ההורים שלי סיימו להרצאות לי על כמה שאני צריכה להיזהר ואני לא יכולתי להיות שמחה יותר מלעלות לחדר שלי ולפגוש את המיטה הנעימה שלי.
שכבתי על המיטה באפיסת כוחות, מריצה במוחי את כול מה שקרה היום ונזכרת שעוד הפעם לוקה היה מילימטר מהצוואר שלי, מה אני צריכה לעשות כדי להפסיק להיפגש איתו בצורה כזאת.
ניסיתי להתרחק, ניסיתי להיתעלם אבל לא משנה מה אני עושה אני תמיד בסוף היום נמצאת איתו.
החלטתי להפסיק לברור במחשבות האלה יותר מידי וברגע שהרגעתי את גופי שקעתי לעולם של חלומות.
אני חושבת שהיום שבא אחריי היה הקשה ביותר שחוויתי, לא ציפיתי שחצי מהאוניברסיטה תשלח ותנעץ בי מבטים ועוד יותר לא ציפיתי לפגוש בעיניים של זאבים שהיו בבניין המגורים של ניקו והיילי, הזאבים שנלחמו בלוקה כדי לתקוף אותי, זכרתי את העיניים שלהם ואני גם לעולם לא ישכח את החייתיות שהייתה בכולם.
כמה אבודה הייתי יכולה להיות חשבתי לעצמי.
חיפשתי את היילי בעיניי וניסיתי לאתר את הריח שלה במסדרונות האוניברסיטה אבל כמובן שאלת הירח תכננה לי משהו אחר וניפגשתי עם אוולין והחבורה שלה במקום.
"לא הספיק לך לעשות בלגן בבניין הדירות את רוצה לעשות בלגן גם כאן, יצורה" הגועל שבלשמוע את קולה התחיל להתפשט בביטני וכול מה שרציתי לעשות באותו הרגע זה לדחוף לה כיסא לראש.
"תעשי טובה לכולנו אוולין ולכי תקפצי מצוק"
ירקתי בזילזול ושלחתי לעברה חיוך מזוייף.
"כנראה הייתי צריכה לעשות יותר מאשר לנעול אותך במחסן" החברות שהיו מצדדיה ציחקקו כמו שפוטות ואני רציתי לרצוח אותה, חשדתי באותו הזמן שהיא נעלה אותי שם אבל עכשיו לא היה לי ספק בכלל.
מה שאוולין לא ידעה זה שהיא אולי הצליחה לנעול אותי במחסן אבל היא לא ידעה את מי עוד היא נעלה במחסן ביחד איתי ואני יכולה להתערב שהיא תתחרפן כשהיא תדע כי מאז ומתמיד היא הבהירה לכול האומגות שלוקה הוא האלפא שלה או יותר נכון הייתה רוצה שהוא יהיה שלה.
"תודה על זה דרך אגב, היה לי ממש כיף זמן האיכות עם לוקה" עשיתי את עצמי מעוניינת לגמריי בציפורניים שלי כששמעתי את חוט העצבים הדמיוני במוחה נקרע.
"חתיכת יצורה מטומטמת" היא התקדמה לכיווני כדי לתקוף אך אני הייתי מהירה ממנה וקפצתי עליה, משנה את צורתי לזאבי הצחור וחושפת עליה את שיניי.
היא כמובן לא נשארה חייבת ושינתה את צורתה לזאבת השמנת שלה עם העיניים הכחולות, מתכוננת לנשוך אותי בכתפי אך העפתי אותה ללוקרים בחבטה גדולה.
אף אחד מהסובבים אותנו לא העז להיתערב, אפילו לא החברות של אוולין כי הם ידעו שמי שמפריע במריבה שלנו יקלע גם הוא לתוכו וחוץ מי זה שהדרך היחידה לפתור בעיות אצלנו בלהקה היה להילחם כדי לפתור אותם.
נשכתי את ביטנה בשנייה של חוסר ריכוז מצידה והיא יללה בכאב גורמת לשמחה גדולה לבעור בי.
היא שרטה את רגלי הקידמית אך לא כול כך לעומק כי במהירות שלחתי את טפריי אל רגלה האחורית,
היא צלעה אחורה ואני רק התקרבתי יותר, שמה לב שהשריטה שנתנה לי לכלכה את פרוותי אך לא היה לי אכפת.
"לונה!" קולה של היילי העיר אותי מרוח הקרב שהייתי בה ועזבתי בלית ברירה את אוולין הסתומה מאחוריי.
היא ניסתה לקפוץ עליי מאחור כשהסתובבתי, לא מקבלת את העובדה שניצחתי ואני גרמתי לה להבין את זה בכוח על ידי נשיכת גבה.
היא נפלה בכניעה ואני הייתי מרוצה מהתוצאה.
התקדמתי עם היילי כשזנבי מורם בגאווה וכשהשאר עדיין בשוק לכיוון חדר האחות כששקט שרר בין שנינו.
שיניתי את צורתי בחזרה מאחוריי הווילון שהיה בחדר ורק אז שמעתי את קולה לראשונה.
"לא הספיק לך מה שקרה אתמול" קולה לא היה נוזף כמו בדרך כלל, הוא היה עדין ומודאג.
באמת שלא היה לי מושג איך מגיע לי חברה טובה כמוהה.
"היילי את יודעת טוב מאוד שזה הגיע לה" שמעתי את ציחקוקה מבעד לווילון וחיוך התפשט על פניי.
לבשתי את הבגדים החלופיים שהיו בחדר האחות והסטתי את הווילון הצידה.
"אין ספק שזה הגיע לה" היא אמרה אחרי שנרגעה מצחוקה ואני הינהנתי בהסכמה.
דלת האחות ניפתחה ומי עם לא לוקה נכנס דרכה, גורם לכול השלווה הנפשית שחוויתי כשהרבצתי לאוולין להתפוגג.
הוא הסתכל על זרועי שהייתה פצועה מהשריטה שאוולין נתנה לי ואז הוא שלח מבט אל היילי והבוגדת הקטנה יצאה מהחדר בחיוך, משאירה את שנינו לבד.
"שמעתי מה קרה" הוא גילה לי את אמריקה ואני גילגלתי את עיניי. בהחלט לא ציפיתי ששנייה אחרי הוא יתפוס את ידי ויושיב אותי על כיסא מולו.
"מה אתה עושה?" ניסיתי למשוך את ידי בחזרה אך הוא היה חזק ממני, למה כול פעם שהוא נוגע בי הגוף שלי בוגד בי...לעזעזל עם זה.
"מטפל בך" הוא הצהיר את המובן מאליו ואני עדיין לא הבנתי כלום, למה אכפת לו כול כך.
היה עדיף שילך לעזור לאוולין לטפל בפציעות שלה כי אני בטוחה שעשיתי נזק רב יותר לה מאשר שהיא עשתה לי.
הוא לקח את הערכה של העזרה ראשונה שלידו ומרח לי את המישחה שהייתה בה על השריטה שבזרועי.
אומנם זאבים מתרפאים מהר לבד אבל לאומגות לכך יותר זמן להתרפא מהאלפות והבטות וזה עוד משהו ששנאתי במעמדות חסרי התועלת האלו.
אנקת כאב יצא מפי כשהוא עבר עם המישחה על מקום מכאיב.
"סליחה" הרמתי את ראשי בהפתעה לכיוונו אך הוא המשיך בשלו, זאת נראה לי הייתה הפעם הראשונה ששמעתי אותו מתנצל.
"למה התחלן לריב?" הוא כרך את התחבושות מסביב לזרועי והרים מידי פעם את עיניו הצהובות אליי.
"צריך סיבה בשביל לרצות לרצוח את אוולין?"
הצחוק שיצא מגרונו תפס אותי לא מוכנה וניסיתי להסתיר זאת בכול דרך אפשרית.
אלוהים גם הצחוק שלו יפיפה, למה הכול בגבר הזה כול כך מושלם...
...........
טוב אז הפרק להיות היה דיי רגוע...בערך, אם לא מחשיבים את המריבה בין לונה לאוולין.
אז מקווה שאהבתן ומחכה ללייקים ותגובות ;)
YOU ARE READING
ירח אדום || Red Moon
Lobisomemלקחתי נשימה עמוקה, מכניסה את האוויר הקר של העונה לראותיי. הלכתי ביער, בלילה החשוך כשרק העצים משמשים לי כמסתור והירח מאיר לי את הדרך... זה הזכיר לי את ילדותי...בכול פעם שהסתבכתי בצרות הייתי בורחת מהבית והוא תמיד היה בא אחריי ומחזיר אותי, מתנהג כמו הא...
