ירח אדום || Red Moon

פרק 25

הפראים לא משחררים מאיתנו, הם כבר תקפו את הלהקה שלנו פעם אחת ועכשיו הם רוצים לתקוף שוב.
עברו שבועיים מאז שההורים שלי היו צריכים ללכת לעזור בגבול כדי להדוף אותם, אבא שלי נלחם עם כוחות ההגנה ואמא שלי עוזרת לטפל בפצועים, רציתי להצטרף אליהם אבל הם לא הסכימו ואמרו שמישהו צריך לשמור על הבית...כאילו שאני באמת קונה את זה.
לאומגות אסור להיות בקו ההגנה ובגלל שאמא שלי בטא הסכימו לה להצטרף לאבא שלי.
באוניברסיטה עדיין נעצו בי עיניים אבל לא כמו בימים הראשונים שאחרי התקרית בבניין הדירות.
השיעורים היו מייגעים וכול מה שרציתי לעשות היה לקפוץ מהחלון וללכת להילחם לצידם של ההורים שלי, כמובן שאחרי שלוקה שמע את הבקשה שלי ממריאנו הוא היה הראשון להתנגד ואביו מיד אחריו, מה כואב לו להיות פעם אחת לטובתי?

המרצה שמלמדת היסטוריה נכנסה אל הכיתה ואני הנחתי את ראשי בשנייה ששמעתי אותה מתחילה לדבר, יודעת שאין טעם שאני יקשיב לה כי גם ככה לא הייתי מרוכזת.
דאגתי כול כך להורים שלי, הם נלחמו בגבול עם הפראיים ואני הייתי פה בשיעור היסטוריה, לא עושה שום דבר משמעותי...בשביל מה לוקה אימן אותי אם לא להגן על הלהקה שלי בשעת צרה.
המרצה שראתה אותי ליד היילי ניסתה ליגרום לי להקשיב אבל ללא הצלחה, עייפות נפלה עליי באותו הרגע ושקעתי לשינה עמוקה...

תפסו אותי, אני לא מאמינה שתפסו אותי, לא יכולתי להאשים אף אחד מלבדי...לא הייתי מוכנה למתקפת הפתע שלהם ועוד יותר לא הייתי מוכנה לכוח הלחימה שלהם.
הוא ידע שאסור לו להרוג אותי, ראיו ידע שבשנייה שאני לא יהיה בין החיים זאבי הירח ירגישו בכך ויתקפו שוב, אז הוא כלא אותי בתוך המקום הזה...המערה הזאת כדי שהוא יוכל לשלוט בזאבי הירח...בזאבים שלי.
"אני מציע לך להתמקם נסיכה כי את לא הולכת לעזוב בזמן הקרוב" הוא התקדם לכיווני כולו גאה עם זנבו למעלה וכול מה שרציתי היה להוריד לו את הראש מהצוואר ואם לא השומרים האלה הייתי גם מצליחה.
"אנחנו עוד נראה" גירגתי לכיוונו באיום והוא לא התייחס משאיר אותי עם שומריו, זאבי השמש בתוך המערה.
אם אני לא יצא מכאן זאבי הירח יאלצו להקשיב לכול מה שראיו אומר, אני צריכה תוכנית בריחה...
חיכיתי שהלילה ירד כדי שאוכל לחמוק החוצה יותר בקלות וכשסוף סוף הרגשתי את הלילה יורד תקפתי את זאבי השמש ששמרו אליי מבלי שתיהיה להם היכולת לקרוא לתגבורת.
ברחתי במהירות שיא, לא מעיזה להסתכל לאחור אך בשנייה שעמדתי לצאת מהגבול שמעתי יללת כאב של גור, בגלל האישיות הצדקנית שלי עשיתי פניית פרסה ורצתי לכיוון מקום היללה, יודעת בוודאות שאני חוזרת לשטח האויב אך לא יכולתי להפנות את גבי.
כשהגעתי למקום המדובר גורת זאבי שמש קטנה וחומה עמדה מפוחדת ליד עץ ומולה דוב ענקי המנסה לתפוס אותה בידו.
רצתי מאחוריי הדוב הענקי ונשכתי את אוזנו אבל הוא היה חזק ממני והעיף אותי על האדמה בחבטה גדולה, הוא התכוון להמשיך לכיוון הגורה אבל אני זינקתי מולה והגנתי עליה עם גופי, הדוב הענקי לא הפסיק והמשיך לשלוח את טפריו כדי לפצוע אותי.
כשהייתי כמה שניות מאיבוד ההכרה שמעתי יללת זאב מוכרת...ראיו ורק אז הסכמתי לגופי להיכנע לכובדו.
התעוררתי לכאב חד בבטני והתכוונתי לנשוך את המקור שגרם לכאבי אך משהו עצר בי.
"אל תזוזי, את פצועה קשה" ראיו הזאב השחור, מנהיג זאבי השמש, האויב שלי נשכב לצידי וטיפל בפצעיי, ליקק את הדם מפרוותי.
"מה אתה עושה?!" גירגרתי עליו באיום והתכוונתי לקום אך כול גופי צעק מכאבים במרד.
"מחזיר טובה, עכשיו תפסיקי לזוז" הוא פקד עליי ואני שלחתי לו מבט רצח עם שיניים חשופות.
ממתי אכפת למנהיג האכזרי וחסר הרחמים של זאבי השמש שהצלתי גורה קטנה וחסרת חשיבות מהלהקה שלו?, מה שהוא אמר אחריי השתיק את מחשבותיי...
"תודה שהצלת את אחותי הקטנה"