ירח אדום || Red Moon

פרק 15

"לוקה?"
התרוממתי למצב ישיבה,פותחת בעדינות את עיניי לאחר שעצמתי אותם מהחשש לפגוע בריצפה.
"אני מבין שנוח לך ככה אבל לי דיי קשה לדבר בתנוחה הזאת" הוא הצהיר ורק אז קלטתי שאני יושבת עליו.
קמתי בצעקה חלשה במהירות גורמת לחיוך ענקי להתפרס על פניו ולא יכולתי להתכחש לכך שהתגעגעתי לראות אותו ככה.
"חשבתי שאתה מישהו אחר" הגנתי על עצמי והסטתי את מבטי לכיוון השני כדי שהוא לא יראה את הסומק שהצטבר בפניי למרות שהמחסן היה דיי חשוך מכדי שנוכל לראות משהו.
"רציתי לדבר איתך" הוא ניסה לבחון את פניי אך לא נתתי לו והמשכתי להביט הצידה.
"אין לנו על מה לדבר ואתה יודע בדיוק למה" התכוונתי לעלות במדרגות ולצאת מהמחסן אך ידו עצרה אותי.

"לא דיברנו כבר כמה ימים, את באמת מתכננת להשאיר את המצב כמו שהוא?" הוא שאל כלא מאמין כשגבותיו מקווצות בניסיון להבין אותי.
"אתה יודע בדיוק למה הגענו למצב הזה" שיחררתי את ידו ממני ובפעם הראשונה היום הרמתי את ראשי כדי להסתכל אל עיניו, מראה לו כמה רצינית הייתי.
"לא היית צריך לאיים עליי ובטח שלא לנסות לנשוך אותי" המשכתי כשהרצינות נטפה מקולי ויכולתי לראות בעיניו שהוא לא התחרט על כך אפילו לא קצת.
לא היה לנו על מה לדבר אם הוא התכוון לעשות מה שבא לו והבהרתי לו את זה טוב מאוד.
"אז את אומרת שלא הייתי צריך לעשות כלום כדי שתעשי מה שאת רוצה גם בפעם הבאה?!" הוא כעס ולא הייתה לו את הזכות הזאת, זה לא כאילו היינו בעל ואישה או אפילו זוג.
הבנתי שהשיחה הזאת לא תגיע לשום מקום וכול מה שיצא ממנה זה רק צעקות וריבים אז עליתי שוב במדרגות אבל משהו חסם את דרכי החוצה וזה לא היה לוקה..זאת הייתה הדלת?

הייתי בטוחה שהדלת הייתה פתוחה כשניכנסתי אז ניסיתי לפתוח אותה שוב אבל היא סירבה להיפתח ועלה בדעתי רק זאב אחד שיכל לעשות דבר כזה.
"לוקה תביא לי את המפתח" הסתובבתי אליו כשהזעם ריצד על פניי כאילו היה סרט קולנוע.
"על מה את מדברת?" הוא עלה בעקבותיי אל ראש גרם המדרגות וניסה גם הוא לפתוח את הדלת.
לפניי דקה הייתי בטוחה שהוא היה אשם אבל אחריי שראיתי את הפרצוף שלו הבנתי שהאשמתי אותו סתם.
כשההבנה התחילה לחלחל בראשי שאנחנו נעולים במקום סגור ואף אחד לא יודע איפה התחלתי להילחץ והחלונות שעשו טובה שהכניסו טיפת חמצן לא עזרו למצבי.
עיניי התחילו לדמוע והאוויר שנשמתי לריאותיי התחיל ללחוץ כך שלא יכולתי לנשום כמו שרציתי, ניסיתי להכריח את המוח להקשיב לי אבל לא הצלחתי וזה רק הלחיץ אותי עוד יותר.

"לונה מה קרה?" לוקה שם לב למצוקתי וניסה להרגיע אותי אבל זה היה לחינם כי הוא לא הבין כלום ואיך לעזעזל הוא היה אמור להבין?! הריי מעולם לא אמרתי לאף אחד שאני קלסטרופובית שמפחדת ממקומות סגורים!
רצתי לכיוון החלון הקטן,מנסה למצוא דרך מוצא שממנה אוכל לצאת אבל הכול היה לשווא וראייתי התחילה להטשטש.
"לונה!"
הקול שלו נשמע במעומם באוזניי וקלטתי שנפלתי על ברכיי כי הוא התכופף מולי ואחז בפניי בשניי ידיו.
לא יכולתי לשמוע את המילים שהוא אמר והחוסר בחמצן התחיל להשפיע גם על ראייתי.
שאפתי את החמצן בכוח לריאותיי אך הוא לא הגיע, גופי התחיל לרעוד בניגוד לרצוני והזיכרונות שהדחקתי כול השנים האלו התחילו לעלות על גדותיהם...

"תנו לי לצאת! בבקשה" דפקתי על הדלת בחוזקה כשיבבותיי נשמעו ברחבי החדר אך לא משנה כמה זמן עבר, אף אחד לא הגיע.
הרגשתי שהחמצן מתחיל להיגמר לי וכול הגוף שלי התחיל לכאוב.
ידעתי מי נעל אותי במקום הזה וידעתי שאם לא הייתי מתגרה בה שום דבר מיזה לא היה קורה!
אוולין שנאה אותי מהשנייה הראשונה שהיא ראתה אותי ולא יכולתי למנוע את זה.
מרוב עוצמת הרגשות, גופי התחיל להשתנות בניגוד לרצוני והזאב ששמרתי בפנים יילל בזעקה בשביל לצאת ולהיחלץ.
שיניתי את צורתי בחדר הצר שבו נעלו אותי ושמה שעות על גביי שעות שרטתי את הדלת ובעטתי בה עד זוב דם שליכלך את פרוותי הצחורה.
הפחד להישאר במקום שאף אחד לא היה יכול לחלץ אותי ממנו הפחידה אותי כול כך שכתוצאה מכך השתנתי במקום האחרון שהייתי צריכה להשתנות בו.

"לונה! תסתכלי עליי, תינשמי!" טון האלפא שלו הדהד ברחביי המחסן ועורר אותי במהירות כאילו נשלפתי מתוך חלום בלהות.
ראייתי חזרה וכבר לא ראיתי שחור יותר אלא רק את עינייו הזהובות והדואגות.
הוא התבונן בי מעט כששני ידיו עדיין על לחיי, בוחנות את מצבי ובודקות אותי בחשש ובדאגה.
הנשימה שלי חזרה לכדמותה והאוויר נכנס לאט לאט אל תוך ראותיי, אומנם עדיין פחדתי אבל לא כמו מיקודם ולמרות שהיה לי קשה להודות בזה, ידעתי שהמצב היה מחמיר אם לוקה לא היה לצידי.
הוא בחן את פניי בפעם המיליון לפניי שהתחיל לדבר שוב,
"מה זה היה?" העדינות נקרה בקולו ואני נרגעתי תחת מגעו וליטופיו על פניי.
"אני מפחדת ממקומות סגורים" היה לי קשה להוציא את קולי כשדקות ספורות קודם לכן כמעט ניחנקתי למוות אבל עשיתי מאמץ בשביל להרגיע אותו.
ראיתי בעיניו שהוא רצה להמשיך לחקור אותי אבל במקום זה הוא קירב אותי אליו ומבלי שתיהיה לי האפשרות להתנגד הוא הושיב אותי לידו על הקיר במחסן הישן וכירבל אותי אליו.
"זה שאני ככה עכשיו לא אומר שסלחתי לך על מה שעשית" רצינות השתקפה בפניי אבל לא הייתי אמינה, במיוחד כשנתתי לו להשאיר את ידו על מותני במגננה. לא ידעתי למה הגוף שלי נרגעה אוטומוטית כשהוא היה בסביבה.

"את באמת תתעקשי על זה במצב שאנחנו נצאים בו?" הוא הביט בי מלמעלה בשאלה ואני סירבתי לענות.
רציתי להישתחרר מאחיזתו ולפרוץ את הדלת הארורה אבל שום דבר מרצונותיי לא עמד להתגשם וידעתי שבשנייה שאני יצא מבין ידיו הפחד שלי יחזור וקוצר הנשימה שלי ימשיך, אז אם כול כמה שזה היה קשה לי, בלעתי את גאוותי ונישארתי במקומי.
לא התכוונתי להמשיך ולשוחח איתו כאילו היינו חברים אבל הוא לא הקל עליי והמשיך לדבר כנראה כדי להעביר את הזמן.
"מי גרם לך לפחד ממקומות סגורים?" הוא שאל עוד שאלה שלא עמדתי לענות לו עליה.
"זה מישהו שאני מכיר?" הוא המשיך והמשיך,
כנראה שהוא לא ניחן בכישרון של לקרוא את המצב ולהבין שלא בא לי לדבר ובטח שלא איתו.
"זאת אוולין" גופי נדרך לשנייה והכרחתי אותו לחזור לקדמותו במהירות לפניי שלוקה ישים לב אבל איחרתי.
"אני צודק נכון?" הוא לא התייאש ואני רק רציתי לזרוק לו כדור לראש כדי שיסתום כבר ויתן לי לנוח.
"את מתכוונת לענות לי מתישהו או שאני אמשיך לדבר עם עצמי?" סוף כול סוף הוא אמר משהוא חכם אז הרמתי את מבטי לכיוונו וחייכתי לו חיוך מזוייף שרמז לו בדיוק את מה שהוא רצה לדעת, שאני לא מתכוונת לענות לו.

החלון הקטן הראה שהשמש התחילה לרדת ואני רק התחלתי להבין איזה לילה ארוך ציפה לי,
ולא ידעתי עד כמה צדקתי באותו הרגע...

.....
טוב כמו שהבטחתי העלתי היום פרק ועוד מעט הכול הולך להיסתבך אז אל תהרגו אותי בבקשה ותצפו לזה ;)
מקווה שאהבתם ומחכה ללייקים ותגובות ;) :) ;)