פרק 1
"לא אצליח לאהוב שוב. אל תלך." "מאוחר מידי לוקאס. אני כבר מת והכל באשמתך!" "מה לא לא לא " לחשתי "הכל באשמתך!" "לא!" התעוררתי בצעקה. התנשפתי. "לוקאס הכל טוב?" אימי שאלה אותי "כן, הכל מצוין" יום שני. היום בו לוקחים אותי מהבית לפנימייה מפונפנת של עשירים. נשכבתי חזרה על המיטה ועצמתי את עיניי, מקווה להיעלם. "לוקי, קדימה תתארגן." קמתי ועשיתי את כל אירגוני הבוקר שלי. עדיין בתקווה להיעלם. "תשמור עלי מלמעלה אוקי? אני אצטרך את זה היום..." הסתכלתי על תקרת החדר שלי, בתקווה לקבל תשובה מאיידן."זה פתטי לוקאס. איידן מת." לחשתי לעצמי "ההסעה לפנימייה יוצאת עוד כמה דקות לוקי, אתה צריך להזדרז או שמאחר אליה." "או שלא אלך אליה בכלל" אמרתי בתקווה והיא התחילה לצחוק "בוא אלווה אותך" נאנחתי. בהצלחה לי.
נכנסתי להסעה ואחד המדריכים התחיל להקריא שמות. הוא חמוד. שערו היה שחור כלילה ועיניו חומות, עצמות לחייו מעוצבות וגומות בצבצו כשחייך "דריאן מייקס?" "כאן" "ג'ון סייני" "כאן" אחרי עוד כמה שמות הוא הגיע לשם שלי. "לוקאס לא-לאוק-לק" הוא נאנח "לוקאס בלאק?" "כאן" צחקקתי לעצמיי מהמחשבה שדילג על שמי המלא. קשה מידי לבטא אותו. "מייקל הנדרסון?" "כאן" הסתובבתי לכיוונו של הילד. עיניו בצבע הייזל, שיער בלונדיני מבולגן נח על פניו, חיוך ממזרי הופיע בזמן שבחן את האוטובוס. לפתע מבטו נקלע בשלי. פתאום הייתי נורא מודע לאיך שאני נראה, לעיניי הכחולות, לשיערי הצבוע בשחור ולפניי החיוורות יתר על המידה. הוא חייך אלי חיוך קטן והמשיך לבחון את שאר הילדים. הוא מוזר.
YOU ARE READING
the stars
Random*סיפור גמור* "יש אנשים שמפחדים מהמוות אני מפחד מהחיים " היי, קוראים לי לוקאס אשטון לֵאוקראינה בלאק. אתם יכולים לקרוא לי לוקאס. או לא לקרוא בכלל. וזה סיפור המוות שלי. טוב לא זה לא. "אתה חושב שאי פעם אצליח לאהוב שוב אם תלך" הוא חייך "אני בטוח שתצליח...
