שברים | דרארי

פרק 13 | לשון ממוסמרת

השם הגאוני של דוהילה, כי עדיין לא נמאס לה ממני

(ה.כ. הפרק מוקדש למלכה לונה {תולדות הלבנה} ולכל מי שנתן לי רעיונות כי אין לי כח לעשות רשימה)

נ.מ. דראקוש פוטר

בהתחלה עוד הייתי אופטימי, אתם יודעים?
קיוויתי שאני אוכל לראות אותו, לדבר איתו, לגעת בו. (בעיקר לגעת בו)
קיוויתי, פאקינג קיוויתי, אבל ליקום (ה.כ. או לכותבת שנהנית מהתעללות בדמויות) יש תוכניות אחרות, אז במקום להזדיין עם בעלי, אני צופה, קפוא באימה, בהארי שמסתכל על האות האפל הקבוע בידו של דראקו אחר, צעיר יותר.
אני לא יכול לשמוע כלום, אני רואה את זה קורה כאילו מאחורי זכוכית.
אבל אני יכול לראות בצורה מצוינת.
אני יכול לראות את הארי עוזב את היד בזעזוע.
יכול לראות את המבט השבור בפניו של דראקו השני.
רואה את האכזבה בעיניו של הארי.
רואה את הדמעות המכתימות את פניו של הבלונדיני עם השיער המדהים.
ואני גם מרגיש.
אני פאקינג מרגיש את הכאב בחזה, כשהארי לבש את חולצתו ויצא מהחדר.
אני השריפה בעיניים, בעקבות הניסיון הכושל להחזיק את הדמעות בפנים- להיות חזק ולא לבכות.
את הפחד, הפחד לאבד אותו. הפחד שהעתיד שלנו הלך. נשרף. מת.
ואני יודע, אני יודע שזה לא אמיתי, אני פאקינג יודע.
אני יודע שזה רק תת המודע שלי שמתנקם בי.
אבל עדיין כואב לי. מאוד.
לא נחמד לי.
דראקו השני תופס במראה קטנה, מעוטרת אבני חן ירוקות, שנחה על השידה ליד מיטתו, ומשליך אותה ישירות אליי.
טוב, אני מניח שהוא כיוון אל הקיר, אבל היא בכל זאת פוגעת במצחי, ואני מרגיש את הדם הזולג מהחתך שיצרה הידית המשוננת זולג על ראשי, מותיר שבילי דם אדומים.

(״עוד הערה מתנשאת אחת ואני אגרום לך לחתוך לעצמך את הלשון ולמסמר אותה לשער הארמון.״ ~המלכה לונה לקיסר קאי, עמוד 129, סקרלט)

ואז אני מוצא את עצמי באחוזה.
במרתף, ליתר דיוק.
בלטריקס לסטריינג׳ עומדת מולי, שרביטה אחוז בידה.
היא צוחקת, וצחוקה מעביר קרח בוורידי.
כל גופי קפוא, רועד, פאניקה משלחת אותות אל הרגליים, הידיים, הגב. אני פאקינג מבועת.
אני מנסה להזכיר לעצמי שאני פאקינג מת ושהיא לא יכולה לעשות לי כלום, אבל אני שוב מרגיש כמו דראקו בן ה 16, שמחזיק את הדמעות בעודה צורחת עליו.
אני מבחין באבא בפינה של החדר, חיוך מלגלג קטן על פניו, עיניו מביעות בוז ואכזבה בעודו מסתכל אליי.
הוא עומד שם, בשקט, ואני רואה הנהון זעיר של ראשו, מכוון אל בלטריקס.
היא מכוונת את שרביטה אליי ״קרושיו!״ היא צועקת, ואני נופל  ונחבט בקיר.
אני צורח בייסורים בעוד הכאב משתלט עליי, דוקר בי, מצליף, משתק. אני פאקינג משותק מרוב כאב.
ואז זה מפסיק, ואני מרגיש את ההקלה מתפשטת בכל גופי.
אני מרפה את שרירי, נשכב על הגב, ונושם בקול.
בלטריקס צוחקת את הצחוק המוטרף שלה, ואני בטוח שאני שונא אותו יותר משאני שונא את הצחוק של וולדמורט.
היא מסתכלת עליי, ״דראקו החליט לבגוד במשפחה שלו ולהזדיין עם פוטר״ היא כאילו יורקת את השם שלו, וזה מרתיח ״אז אנחנו נדאג שהוא לא יוכל יותר לדחוף את הלשון המטונפת שלו לתוך הפה חצוי הדם של הארי פאקינג פוטר״ היא שוב צוחקת, ומושיטה לי סכין כסופה שלא שמתי לב שהייתה ביד שלה עד עכשיו.
״אימפריו״ היא אומרת תוך כדי צחקוק, וכנגד רצוני אני מושיט את ידי אל הסכין ואוחז בה.
אני מנסה להתנגד.

(טריגר- דם, פגיעה עצמית, כאב ולא יודעת מה עוד)

אני מנסה לגייס את כל כח רצוני ולהתנגד לקללה, אך אני מוצא את עצמי רוצה לעשות את זה.
רוצה לחתוך לעצמי את הלשון.
ואני עושה את זה.
וזה פאקינג כואב.
אבל אני ממשיך, דמעות זולגות מעיניי.
״תפסיק לבכות, בוגד״ אבא אומר.
איך לעזאזל הוא יכול לראות שאני בוכה?
אבל לא באמת אכפת לי איך, כי הפה שלי מלא דם, והטעם המתכתי גורם לי לרצות להקיא.
אני ממשיך להפעיל לחץ על הסכין, ואז כבר אין על מה.
הלשון שלי, הפאקינג לשון שלי, רוטטת בידי הרועדת, ואני צורח.
אני צורח את נשמתי, עד שמתחיל לכאוב לי הגרון, וגם אז אני לא מפסיק לצרוח.
הדם חונק אותי, ואני משתעל, ודם משפריץ על הרצפה.
בלטריקס צוחקת, היא צוחקת כל כך חזק שאני בטוח שהטווסים בחוץ יכולים לשמוע אותה.
אני יושב על ברכי, ממרר בבכי ובכאב, והיא מתקדמת אליי, מניחה את ידה מתחת לסנטרי ומרימה את ראשי, מפנה אותו אליה.
״לא סיימנו״ היא לוחשת.
היא מניפה את שרביטה, ועולמי מחשיך.
וזה הקטע שבו הפרק אמור להיגמר, ולי אמור להפסיק לכאוב, אבל גם כשכל מה שאני רואה זה ריק שחור, עדיין פאקינג כואב לי.
ולא רק בפה.
בכל הפאקינג גוף.

ואז האור חוזר, ולעזאזל, אני צופה בעצמי מתעלל בהארי.
אני.
מתעלל בהארי.
לעזאזל דראקו, למה עשית את זה?
והחלק הכי גרוע הוא שאלה זכרונות.
אלה דברים שקרו.
ויש כל כך הרבה. 
אני לא הנחתי לילד המסכן בשקט.
הייתי בכל פאקינג מקום, הייתי שם וגרמתי לו לבכות כל כך הרבה פעמים.
אני רואה את זה כמו סרט, תרחיש אחר תרחיש.
כל קללה, הערה, צחוק על חשבונו.
וגם כל הפעמים שדיברתי עליו כשהוא לא שמע, עם פנסי, קראב או גויל.
ואז אני קולט את זה, ומתחיל לצחוק, לא יכול להפסיק לצחוק.
המבט על הפנים של פנסי כל פעם שדיברתי עליו.
היא כאילו ידעה שאני רוצה אותו.
אבל אני לא מבין איך לא קלטתי את זה אז.
הייתי עד כדי כך מטומטם?
הבעת הפנים שלה נשארת חקוקה בראשי, ורק בזכותה אני לא לא נשבר.
תודה פנסי.
ואני ממשיך לצחוק.
(ה.כ. סוף טוב הכל טוב?)
ואז הסוג־של־סרט הזה מגיע למלחמה, ואני יודע שזה כבר לא זיכרון, כי אני אף פעם, אף פעם, לא הייתי עושה את זה להארי.
(ה.כ. או שלא)
————-
אין לי מה לכתוב
תקראו תולדות הלבנה, זה טוב