שברים | דרארי

פרק 11 | הוא פאקינג נהנה מהנוף... או מהזין

תשמעו את השיר הזה. שמעתי אותו בלופים בזמן שכתבתי את הפרק. זה מכניס למוד כזה
—————————
השם הגאוני של דובי כמובן

(ה.כ. הפרק מוקדש לכריסטינה love_ga_and_hp )

נ.מ. דראקוש פוטר

אם הגיהנום שלי ימשיך להיות כמו בפעם הקודמת אני לא אתלונן.
באמת שלא.
אני אשמח לברוח מעגבניות סקסיות ענקיות לנצח.
אבל לאאאאאאאא
ברור שאני אצטרך לסבול. שוב. הידד!
אוי אני אוהב את התת מודע שלי.
אין לי שמץ של מושג איפה אני.
אני נמצא..... איפשהו.
נו באמת
״תת מודע? איפה אני לעזאזל? אני צריך תשובות!״ אני צורח לשום מקום.
ואז אני מתחיל ללכת, כי זה יותר טוב מלעמוד באמצע קרחת יער רנדומלית.
ואז אני רואה אותו.
יושב-שוכב על הדשא, חסר חולצה, שריריו מוצגים לראווה.
אני מחייך, והוא מחייך בחזרה.
וזה נראה כל כך אמיתי. כל כך כל כך אמיתי.
אז אני שם זין על ההרגשה הרעה שמתגבשת לי בחזה, כי זין על העולם! הארי יושב שם! והוא פאקינג לא לובש חולצה.
אני הולך לאט, עדיין מחייך, לכיוון בעלי.
״נהנה מהנוף?״ הוא צועק אליי.
אני מסתכל עליו, מסתכל על הקוביות הפאקינג סקסיות שלו, ואז מסתכל על היד שלי, ומפנה לעברו אצבע שלישית.
הוא צוחק ונעמד, ומתחיל ללכת אליי.
אני פאקינג רוצה לרוץ אליו כמו ילדה בת 16 שלא ראתה את החבר שלה שבוע.
אני רוצה לרוץ אליו ולנשק אותו ופאקינג לתת לו לזיין אותי כי אני פאקינג התגעגעתי לזה.
אבל אני לא עושה את זה.
ואתם בטח חושבים 'איזה יופי! הוא למד מהטעויות שלו! הוא לא ייתן לתת מודע המטומטם שלו לעבוד עליו שוב!' אבל נו באמת, אתם מכירים אותי בכלל? אני לא עושה את זה כי אני דראקו פאקינג פוטר, ואני צריך להיות קול.
אנחנו עומדים אחד מול השני עכשיו.
אם אני אושיט יד אני אוכל למשוך אותו אליי ופאקינג לצרפת אותו.
אבל הוא צריך לעשות את המהלך הראשון.
לא יודע למה, ככה החלטתי.
והוא עושה את זה!
הוא פאקינג מנשק אותי.
ואני מנשק אותו בחזרה וכורך את ידיי סביב צווארו, והוא פאקינג קורע את החולצה שלי.
ואז הוא מתנתק, ואני מייבב ומנסה למשוך אותו בחזרה אליי.
אבל הוא דוחף אותי ממנו! בן זונה. "בן זונה" אני אומר לו, והוא צוחק ומתיישב על הדשא.
הוא מסמן לי לשבת לידו, אבל במקום זה אני בועט בו, והוא שוב צוחק, אז אני בועט בו שוב!
והבן זונה תופס את הרגל שלי ואני מוצא את עצמי שוכב על הדשא.
עד מהרה המטומטם עם הצלקת נמצא מעליי.
דמיינו: אני שוכב על הדשא, בלי חולצה, והמטומטם עם הצלקת נמצא מעליי, מצמיד את פרקי ידיי מעל ראשי בעזרת הידיים הפאקינג סקסיות שלו.
מניאק.
"נהנה מהנוף?" אני מצטט אותו, והוא עוזב את ידיי ושוכב לידי.
"אני בהחלט נהנה ממנו" המטומטם הפאקינג סקסי עם הצלקת אומר.
אני צוחק והוא מפנה את ראשו אליי, מסתכל עליי במבט הזה שלו. המבט שלו.
"דראקו" הוא אומר לי
"הארי" אני אומר לו
"דראקו" הוא אומר לי
"הארי" אני אומר לו
"דראקו" הוא אומר לי
"הארי" אני אומר לו
"דראקו, תסתום רגע" הוא צוחק, ואני סותם.
הוא נשען על מרפקו ומסתכל עליי מלמעלה. "אני אוהב אותך" הוא אומר לי, מביט אל תוך עיניי.
"גם אני אוהב אותך מטומטם" אני מחזיר לו וצוחק, אבל אז הוא אומר "אני מצטער" והחיוך נמחק מפניי.
"אתה מצטער?" אני צוחק צחוק לחוץ "מה עשית?"
"אני...." הוא בולע בקושי "אני חושב שאנחנו צריכים להיפרד"
"מה?" אני משתעל מההפתעה. לזה לא ציפיתי. "על מה לעזאזל אתה מדבר?"
"אני...."
"אתה מה?" אני כמעט צועק.
שנינו יושבים עכשיו.
"תקשיב.."
"לא! אל תגיד לי להקשיב, חתיכת דביל עם משקפיים"
"דביל עם משקפיים?" הוא מגחך
"תסתום את הפה! אני צועק ונעמד.
"דראקו.." הוא בוכה. אין לו זכות לבכות.
"ג'יני...."הוא מתחיל, וקולו נשבר.
"איך ג'יני קשורה?!" אני עצבני. מאוד.
"היא-"
"לא. היא כלום. אתם הייתם ביחד, ועכשיו אתם לא. והיא האחות הקטנה של החבר הכי טוב שלך. וזהו. זה מה שהיא בשבילך."
"דראקו....."
"לא. אל תגיד לי דראקו. טוב לנו ביחד. אנחנו שמחים. אנחנו אוהבים אחד את השני. זהו."
"דראקו... זה נגמר.. ג'יני ואני, אנחנו חוזרים"
"לא, אתם לא" אני מתנהג כמו זין, אבל לא פאקינג אכפת לי.
"דראקו!" הוא צועק ונעמד "אנחנו... אנחנו שכבנו" הוא מנסה לגעת בי, ואני מועד אחורה.
פניי רטובות. מתי התחלתי לבכות?
זה לא משנה.
אני בורח עכשיו. אני בורח, כי זה הדבר שאני הכי טוב בו. אז אני בורח. אני רץ. אני בתוך היער עכשיו.
וזה לא הדבר הכי חכם לעשות. אני מועד בפעם השלישית.
מדהים שלא נפלתי כבר.
הנה, רק דיברתי, ואני נופל. ואני לא מצליח לקום.
הענפים נכרכים סביב זרועותיי ורגליי, ולאט לאט מושכים אותי אליהם.
עוטפים אותי, מחבקים אותי, הופכים אותי לאחד מהם. הם עושים את מה שאני רוצה שהארי יעשה.
ואז הכל מחשיך, ואני יודע שבעוד מספר דקות תת המודע שלי ישלח אותי את התרחיש הסיוטי הבא.
עד שאני הייתי בטוח שזה נגמר.
אני הייתי פאקינג בטוח שזהו, זה הארי האמיתי, שאני לא אסבול יותר.
אבל ברור שלא.
אני אסבול לנצח, וזה מגיע לי.

טריגר: פגיעה עצמית

אני פוקח את עיניי, והדמעות נעלמו.
אני שוב בדירה.
והפעם אין בחדר השינה שלנו אף אחד.
אני ממשיך להסתובב לדירה, מחפש את הסיבה שבגללה אני פה הפעם.
ואז אני צורח.
וצורח.
וצורח.
ולא מפסיק לצרוח.
כל כך הרבה דם.
הארי שוכב בתוך האמבטיה, והיא מלאה בדם.
כאילו, אני מניח שאלה המים שמעורבבים בדם שלו, אבל זה עדיין נראה כאילו האמבטיה מלאה בדם.
אני רועד.
אני מתקרב אליו, והוא לא פאקינג נושם.
"הארי.." אני בוכה.
הפסקתי לצרוח.
אני בוכה עכשיו. ורועד. ולא מצליח לנשום.
הארי... מת. הוא פאקינג מת.
"הארי!" אני שוב צורח, אבל גם בוכה. ורועד. ולא מצליח לנשום.
"ה- הארי......."
"דראקו?" אני שומע את הרמיוני לוחשת מהדלת.
אני אפילו לא מסתובב.
אני ממשיך לשבת ליד הארי. למרות שהוא..... מת. הוא מת. הוא מת. הוא מת. הוא מת.
הארי מת.

———————-
רואים מה קורה כשאני כותבת פרקים בתשע בבוקר במקום באחת וחצי בלילה?
הו, מה דעתכם?
זה עצוב מספיק? מטומטם פחות?