שברים | דרארי

פרק 17 | לדוד משה הייתה חווההה

אין לי כח לחפש מימ אז קחו את הדבר המקסים הזה
—————
השם הגאוני של דוהילה כמובן
—-

נ.מ. דראקוש פוטר

(ה.כ. יום בובת דובי מוולגרינס שמח {בבקשה שמישהו יבין את הרפרנס. אני אסגוד למי שיבין.} קבלו פרק לוולנטיינס דיי)

"הארי..." אני לוחש כשאני רואה אותו, מולי, מסתכל עליי. ממש מסתכל עליי.

"דראקו" הוא לוחש לי בחזרה.

״אתה יכול לשמוע אותי?״ אני אומר, מופתע.

הארי מחייך, ״היית תקוע בצד השני״ הוא צוחק ״אני מצטער שעברת את זה״

״הצד השני?״ אני תוהה בקול, מבולבל מעט.

״הצד השני, זה שמלא בסיוטים שלך״

״הו״, אני אומר ״הגיהנום, אתה מתכוון?״

״לא, אידיוט. הצד השני. כמו שזה נשמע. יש את הצד הראשון, את האמצע, ואת הצד השני״ הוא מסביר.

״מה זה אומר?״ אני שואל כמו מטומטם

הוא צוחק.

כל כך טוב לשמוע את הצחוק שלו שוב.

״הצד הראשון, זה כמו... כמו החיים שלפני המוות, אבל עם אנשים שכבר מתו, ואף אחד לא מתבגר.

בצד השני, אתה רואה את כל הסיוטים שלך מתגשמים, קצת כמו גיהנום, ושם אין תחושת זמן- אתה, למשל, היית שם 19 שנים, ואני מניח שחשבת שעברו כמה ימים, או כמה שעות אפילו.

ובהתחלה, כשאתה מת, אתה מגיע לאחד מהם באקראיות.

האמצע זה כמו תחנת מעבר.

שנינו נמצאים באמצע עכשיו.

כאן אתה יכול להחליט אם אתה רוצה להגיע לצד הראשון או לצד השני, וגם לצפות במתים חדשים- ואם אתה מגיע לכאן בזמן אפילו להוביל אותם לצד הראשון לפני שהם מגיעים לצד השני״

הוא מסיים את ההסבר, ואני לוקח מספר שניות כדי לעקל את הכל.

19 שנים.

הייתי שם 19 שנים.

ועכשיו אני פה, עם הארי.

הארי שלי.

״איך... איך אני עובר לצד השני? כאילו, לצד הראשון?״ אני שואל.

״אתה לא״ הארי מחייך בתמימות כביכול

״אני לא?״

״אתה לא, אתה חוזר לצד השני. לא למדת את הלקח לך, לא מספיק״

״למה אתה מתכוון?״ אני שואל בבלבול

״שכבת עם הרמיוני. התאבדת. רצחת את אבא שלך. אתה צריך לשלם על כל אלה״ הוא אומר (ה.כ. הארי מניאק טרילילילילי)

״א-״ אני מנסה להגיד, אבל הוא קוטע אותי.

״אני אוהב אותך״ הוא אומר, ונוגע בכתף שלי.