שברים | דרארי

פרק 3 | זה רק סקס פוטר

(השם הגאוני שדובי נתנה- לא יודעת אם יש לה וואטפאד לול אז אני לא יכולה לתייג 😌)

נ.מ. דראקו (פוטר)

אחרי שהשריפה בעיניים שלי שוכחת, אני מסתכל בנוף עוצר הנשימה שנמצא מעבר לדלת ומתנשף.
"לעזאזל" אני לוחש וצועד קדימה. (ה.כ. מתוך פרק 1- הוספתי את זה כדי שיהיה הקשר לפרק)

אני עובר דרך הדלת השחורה, ולוקחים לי כמה רגעים להבין שאני נמצא בהוגוורטס, בחדר המועדון של סלית'רין.
אני מביט סביבי, לא ראיתי את המקום הזה כל כך הרבה זמן.
אני לא בטוח שהתגעגעתי לפה, אבל אני גם לא בטוח שלא התגעגעתי לפה.

(מי התגעגע לסמאטים של כריסטינה? love_ga_and_hp
טריגר- אונס, תדלגו על הפיסקה אם זה מפריע לכם)
(ה.כ. תאשימו את קנדי במה שיקרה עכשיו- אין לה וואטפאד אבל תאשימו אותה)

אני במסדרון, ליד מרתף השיקויים של הוגוורטס. די בטוח שעברו שנים, אבל מרגיש כאילו למדתי פה אתמול. תחושה טובה של נוסטלגיה שוטפת אותי (היי, יודעים איך מזהים שאתה זקן? כשאתה נשטף בנוסטלגיה. פאק- דראקו לוציוס מאלפוי זקן. לא חשבתי שאגיע לזה)
אז אני נשטף בנוסטלגיה, ואז אני שומע קול מפוחד. והקול הזה- הקול הזה מוכר. על הקול הזה אני חולם כל לילה. הקול הזה הוא קולו של הארי, והוא מפחד.
"סנייפ, פרו-פרופסור- תעזוב אותי.. בבקשה-" הקול שלו חנוק מדמעות, והוא בוקע מכיתת השיקויים. הארי שם, והוא צריך עזרה, ואני מעיף את הדלת ורץ אליו... מנסה לחבק אותו...
אני בתוך הכיתה עכשיו, אבל אני לא. פרופסור סנייפ המכובד שם, אבל הוא כל כך לא. והארי- הארי האהוב שלי- הוא חסר אונים לחלוטין.
הארי נצמד לקיר, והפרופסור ממשיך להתקרב. השרביט שלו נחטף, וסנייפ 'מרגיע אותו.' "אני אביא לך שרביט אחר" הוא מלחשש, ואני לגמרי מסוגל- אני באמת מתנפל עליו. אני קופץ עליו, ואני בועט בו, ואני צועק להארי לברוח... אבל שניהם עדיין פה. הארי עדיין קפוא, וסנייפ עומד ללא פגע.
הוא מזיז את השרביט (מהעץ) והבגדים שלהם נעלמים. הוא מסובב את הארי שצועק- שמתחנן לעזרה- ואני לא מצליח! אני רואה את זה קורה ולא מצליח למנוע כלום.
הוא חודר אליו. בלי שום הכנה. וכואב לי- כואב לי בגלל שהוא סובל, אבל גם... כואב לי כי זה היה אמור להיות אני. כי איכשהו אני מרגיש שזו בגידה. כי אני היחיד שמותר לו להיות בתוכו. אני היחיד שיכול לגעת בגוף שלו.. לנשק אותו...
אני מפלצת, לא? כי הוא פאקינג- הוא נאנס עכשיו! ואני פה ולא עושה כלום! אני רואה אותם, ואני מושיט את היד, ואני לא מצליח... אז איך אני יכול לדרוש ממנו לשנות את זה? אין לו אפילו שרביט!
ראשי מסתחרר בעודי צופה בסנייפ עושה כרצונו בהארי, ונקודות שחורות החלו להופיע בשדה ראייתי.
אני עוצם עיניים. אני עוצם את העיניים כי זה הדבר היחיד שאני יכול לעשות, אבל אני עדיין שומע. שומע את זעקותיו של הארי, את בכיו החנוק, עדיין שומע את גניחותיו המחליאות של סנייפ, עדיין שומע את חיכוך גופו של הארי על הקיר הצונן.

לפתע הכל נדם.
לא שמעתי עוד דבר.
פקחתי את עיניי, והופתעתי לגלות שאני כבר לא במועדון סלית'רין, אלא בסלון אחוזת מאלפוי.
אבי עומד מולי, שערו הבלונדיני משוך לאחור, ומבט זועם על פניו.
הוא צועק עליי.
הוא אומר שאני כישלון, אכזבה.
הוא תופס את כתפיי, לוחץ אותן, פרצופו כל כך קרוב שאני מרגיש את נשימתו החמה על פניי.
"תתאפס על עצמך, ילד!" הוא צועק.
אני רועד.
גם אחרי כל השנים האלה, אני עדיין רועד מפחד תחת מבטו הנוקב של אבי.
'הואמתהואמתהואמתהואמתהואמתהומתהואמת' אני חוזר ואומר לעצמי, אבל אז אני נזכר: גם אני מת.
כל גופי רועד בחוזקה, אם הוא מת, ואני מת, מה יקרה עכשיו?
אני רועד כל כך חזק, עד שידיו של אבי שומטות את גופי. אני עוצם את עיניי, ואני מחכה- לא יודע למה.
כעבור כמה דקות, אחרי שהפסקתי לשמוע את הצעקות האיומות, אני פוקח את עיניי, ומוצא את עצמי בחדר של הארי במחילה.

(ה.כ. הנה לכם חלק ששיניתי מקטע שכריסטינה כתבה לפאנפיק הקודם, אבל לא השתמשתי בו בסוף- לא מכיל קטעים מיניים או משהו.)

הפעם, אני צופה מהצד.
אני רואה את הארי ואותי, אבל אני לא חלק מהזיכרון- אני יודע שזה זיכרון כי אני זוכר את זה. זה אחד הרגעים הכי טובים בחיים שלי.

אנחנו קורסים מותשים על המיטה.
״מה עכשיו?״ האני השני שואל.
״עכשיו אנחנו יוצאים מבוישים מהחדר ומתנצלים בפני גברת וויזלי.״
״אני לא רוצה לצאת.״
״גם אני לא.״
״אני רוצה לזיין אותך.״
״גם אני.״
״אז מה נעשה?״
המשפטים הקצרים האלו חלפו בינינו כל פעם כבר כמה ימים, ועכשיו התשובה של הארי שונה מסתם ״אני לא יודע.״
״נשכור דירה.״
״מה?״
״נשכור דירה! זה רעיון מעולה! וככה נפסיק להפריע לוויזלים, והשתיקות המביכות האלה יעלמו, ואתה תוכל לצרוח כמה חזק שתרצה!״ הוא מתלהב.

אני מחייך לעצמי. עכשיו הארי יגיד שהשיער שלו יפה יותר משלי, ואנחנו נריב על זה, ואני אתלונן לפלר והיא תדבר עם הארי והארי יחזור על ארבע ויתנצל, ואז אנחנו נלך לחפש דירה ונגור ביחד.

האני השני מפסיק לחייך, והוא נראה כל כך עגום למראה הארי הזורח.

מה? זה לא מה שפאקינג קרה.

"לא" האני השני אומר.
"מה?" הארי שואל, מבולבל, חיוכו נמוג באחת.
"אם נעבור לגור ביחד ההורים שלי ינדו אותי לחלוטין. אני לא יכול לתת לזה לקרות פוטר, היה נחמד עם הסקס, אבל לעבור לגור ביחד יהפוך את זה למערכת יחסים, זו לא מערכת יחסים פוטר, רק סקס. לא הבנת את זה עד עכשיו?"

ואז אני נופל על הרצפה, מפרכס בלי שליטה.
שדה הראיה שלי מתחיל להחשיך, ולבסוף גופי נודם, וכל מה שאני יכול לראות זה חושך.

———————————