שברים | דרארי

פרולוג

מתלבטת אם לקרוא לפאנפיק 'דיכאון', מה אתם אומרים?
-
אין לי רעיונות למה לשים בתמונות אז תהנו עם למונות רנדומליות שאני חושבת שמתאימות איכשהו לפרק ✌️

~

נ.מ. ג'יני

'אמא...
למה?
אני זוכרת שסיפרת לנו על דוד דראקו, ועל אבא, ועל המשפחה שלנו, אני זוכרת שסיפרת לנו כמה כאב לך, איך יכולת לעשות לנו את זה?
עבר חודש מאז ההלוויה, ואני עדיין לא מצליחה לצאת מהמיטה.
דראקו היה הראשון להתאושש, הוא חזר לעבודה אחרי שבועיים, ולמרות שהוא הצעיר ביותר, הוא דואג לנו.
רון לא יוצא מהבית, בכל פעם שהוא רואה את המקום בו נחת גופך הוא מתמוטט- הוא היה זה שמצא אותך.'

אני כותבת, כי זו הדרך היחידה בה אני יכולה להביע את רגשותיי בלי לאבד את זה.
כתבתי מאות מכתבים במהלך 19 השנים בהן אני חיה.
ברגע שלמדתי לכתוב (הייתי בת 4, אם תהיתם), לא הצלחתי לעזוב את העט.
לכתוב את המכתבים האלה לבני המשפחה המתים שלי מקרב אותי אליהם באיזושהי צורה.
אנחנו גרים שלושתנו במחילה, וזכרונות מציפים אותי מכל עבר, זה קשה, אבל למרות הכל אף אחד מאיתנו לא רוצה לעבור.
דראקו נכנס לחדר שלי, זה שהיה של דודה ג'יני- המכשפה שנקראתי על שמה, אמא תמיד אמרה שאני דומה לה, לג'יני, אבל אף פעם לא ראיתי את הדמיון, רק השיער הג'ינג'י המשותף לרון ולי, ולכל המשפחה המתה שלנו- את זה אני יודעת לפי התמונות.
הוא מסתכל על הדף, מניד בראשו, ואני כבר יודעת מה הולך לקרות.
"ג'יני" הוא מתחיל "את צריכה להתאפס על עצמך." הוא אומר, ואני כבר זוכרת את הנאום שלו בעל פה.
אני לא מקשיבה לו, אני מכירה את המילים האלה שלו, המבטא הבריטי שלו והנאום המטיף מתנגנים לי בראש כבר שבועיים בלי הפסקה.
אני נשכבת על המיטה ומסתובבת לצד השני.
אני יודעת שהוא צודק, אבל אני לא מסוגלת.
בכל פעם שאני יוצאת מהחדר, אני נזכרת באמא, ואז העיניים שלי מוצפות בדמעות, והכאב בחזה חוזר, והרגשת המחנק המוכרת תוקפת אותי.
אני מסתובבת לצד השני לא כדי שאני לא אשמע את המילים הנכונות שלו- אלא מפני שאני לא רוצה שהוא יראה את הדמעות בעיניים שלי, אני לא רוצה שהוא יחשוב שאני חלשה.
הוא נאנק ואני יודעת שניצחתי, הוא ילך עכשיו, הוא לא יודע מה לעשות במצבים כאלה- הוא יקרא לרון ורון יחבק אותי ויגיד לי שהכל בסדר למרות שאני יודעת שהכל לא בסדר, כי אמא מתה, היא התאבדה, היא בחרה לעזוב אותנו, ואני יודעת שזה אנוכי לרצות שהיא תישאר איתי אחרי כל מה שהיא עברה, אבל זה מה שאני רוצה. אני לא רוצה שרון יחבק אותי ויגיד לי שהכל בסדר, אני רוצה שאמא תהיה פה ותכין לנו פנקייקים בבוקר יום ראשון כמו תמיד, ואני רוצה לחזור למשרד עם דראקו ורון ולהשתעמם כי אין מה לעשות, ובשבת בערב, אחרי העבודה, ללכת איזשהו בר מוגלגי שעדיין לא ניסינו, ולשתות עם האחים שלי כמו תמיד, ואז להתקשר לאמא שיכורה כדי שהיא תבוא לקחת אותנו עם האוטו שהיה של דראקו (אבא של דראקו שלי), ואני רוצה לשמוע אותה צוחקת כי כשאנחנו שיכורים אבל לא שיכורים כל כך אנחנו מצחיקים, אבל אני יודעת שזה לא יקרה, כי אמא התאבדה, ואני לא אשמע אותה צוחקת יותר, ואני עדיין לא מפנימה את זה לגמרי, או שאולי אני כן, ובגלל זה אני לא יכולה לצאת מהחדר בלי לבכות?
רון נכנס לחדר, בכלל לא שמעתי את דראקו יוצא.
הוא מחבק אותי וממלמל שהכל יהיה בסדר, והוא נרדם ככה, כמו תמיד.
לפני שאני נרדמת בעצמי, מתנחמת בחום גופו של אחי התאום, אני יכולה לראות בדמיוני את דראקו למטה, במטבח, מטביע את יגונו בעזרת אלכוהול. הוא לא מראה את זה, הוא שומר על הופעה מתוקנת, לא שבורה, אבל הוא כן שבור, כמוני וכמו רון, אף אחד לא יכול להיות שלם אחרי הכל.

~
-
לול אני חושבת שהסגנון כתיבה שלי השתנה קצת ;-;
-
בכל מקרה, מה דעתכם?
תמיד פתוחה לביקורת, תרגישו חופשי