שברים | דרארי

פרק 18 | סוויט הום אלבמה

השם הגאוני של דוהילהה

נ.מ. רון

אני מתעתק מהחדר של ג׳יני אל דלת הכניסה.
נרדמתי שם, איתה, ועכשיו אמצע הלילה ולא רציתי להעיר אותה. הסיוטים קשים, וגם הדבר הכי קטן (דפיקה על הדלת, במקרה הזה) יכול להעיר אותי.
אני פותח אותה, ומשפשף את עיניי כדי להפטר מקורי השינה ומשאריות הסיוט.
אני פותח את הדלת, ומגלה לפניי את לידיה, לבושה בגלימה בצבע הירוק הלימוני של הקדוש מנגו, מבט נבוך מעט על פניה.
״היי, רון..״ היא אומרת בשקט ומבוכה, ״אני... אתה יכול לקרוא לג'יני?״
אני מכחכח בגרוני, ״היא ישנה״ אני אומר, וקולי יוצא יותר קר משהתכוונתי.
היא משפילה את מבטה, מחייכת קצת, ״אני מצטערת״ לוחשת, ואז מסתובבת ומתעתקת מפה.

בארוחת הבוקר, כשאני יושב מול דראקו ומשחק עם האוכל שבצלחת שלי, אני מתחבט בדילמה- לספר לג׳יני שלידיה חיפשה אותה, או לא.
ג'יני רוצה אותה. את החברה ש- את האקסית שלי.
והיא גם רצתה אותה כשהיא הייתה החברה שלי.
ואני... אני אפילו לא שמתי לב.
אני גם לא שמתי לב שלידיה רוצה את ג'יני.
עכשיו, כשאני חושב על זה שוב, אני פתאום שם לב לכל הסימנים- המבטים החטופים, ההסמקות, הדיבורים של לידיה על ג'יני לפני השינה, ההתגנבויות בלילה לחדרה, ויש עוד כל כך הרבה, ואני- אני לא שמתי לב. או שהתעלמתי. או שמי-יודע-מה עשיתי. (ה.כ. אוננת על המחשבה של לידיה וג'יני ביחד כי סוויט הום אלבמה?)
אני קם מהשולחן, לוקח צלחת מלאה בשאריות אוכל שדראקו הביא מאחד הברים הממוקמים ליד משרד הקסמים אתמול בערב, ועולה לחדרה של ג'יני.
״ג׳יני״ אני לוחש, ואז מכחכח בגרוני וקורא לה בקול חזק יותר ובטוח יותר.
אני עדיין לא יודע אם לספר לה או לא.
הגעתי לכאן במטרה לספר לה, אבל אני משתפן.
אני לא יכול לספר לה.
לא עכשיו.
הפרידה עוד טרייה, וכן, כאילו, זו די אשמתי, אבל עדיין.
אם ג׳יני ולידיה יהיו ביחד, יהיה מביך.
גם ככה יש מתח (ה.כ. מיני?) בין דראקו לביני (ה.כ. ובאשמת מי זה?). אם לידיה וג׳יני יתחילו לצאת המחילה תקרע לשלוש.
״ממ?״ היא מהמהמת בתגובה, אך לא מוציאה את ראשה מתוך ערימת השמיכות המכסות את ראשה.
״הבאתי לך אוכל״ פחדן. אידיוט. טיפש. ״אם אפשר לקרוא לזה אוכל״ גיחכתי.
היא הוציאה את ראשה מעט, הסתכלה על הצלחת, עיקמה את האף ואמרה, ״צ׳יפס ושניצל לארוחת בוקר?״
אני מחייך בהתנצלות, מניח את הצלחת על השידה שליד המיטה, ונכנס מתחת לשמיכה.
אני מחבק אותה ועוצם את עיניי.
״למה קמת בלילה?״ היא שואלת. לעזאזל. ברור שהיא תשים לב.
האידיוטית הקטנה שמה לב להכל.
״אני.. אממ..״ אני נחנק ומשתעל בעודי מחפש תירוץ הגיוני. אני לא יכול לשקר לה, נכון? להסתיר את האמת זה דבר אחד, לשקר זה דבר אחר לגמרי.
״מישהו דפק בדלת, אז הלכתי לראות מי זה״ זה מה שקרה.
״מי זה היה?״ היא שואלת, ולעזאזל- עכשיו אני לא יכול להתחמק מתשובה.
אך בדיוק אז דלת החדר נפתחת, והאחת והיחידה, המרפאה/ האקסית שלי / החברה הכי טובה של ג׳יני/ הקראש של ג׳יני/ מושא ההתלוננויות בשכרות של דראקו, לידיה!
אוי מרלין. מה עשיתי שזה מגיע לי.

———————
קולות של אין לי מה לכתוב פה
איך החיים?
פרקים קצרים אבל לא נורא